ב. קִשּׁוּט
*, קישוט, ש"ז, — שה"פ מן קָשַׁט1, פעלת הקוֹשֵׁט, המכַון כיורה בקשת: אמר אברהם וכו' לאיזה מקום נלך, א"ל הקב"ה למקום שאני קושטך, ואין הלשון הזה (מוריה) אלא לשון קישוט שנאמר וכו' או ירה יירה (ר' יהודה בן פלמא, תנחו' בובר, וירא מה).
1 [עי' קשט, הערה.]