ש"נ, — כמו רֹגֶז, חרדה ורעדה: בן אדם לחמך ברעש תאכל ומימיך בְּרָגְזָה ובדאגה תשתה (יחזק' יב יח). — ובסהמ"א, גם מ"ר רְגָזוֹת: (שאול מתחת רגזה לך) ומה היא הרגזה, לעורר לקראתם רפאים (רש"י, ישע' יד ט). — ואמר הפיטן: וכל מבין ממלא רב רגזות (רה"ג, מוסר השכל). בהתאסף ראשי עם יענה עזות וכו' ישיח רגזות, יתחכם לבלע צדיק ממנו ולבזות (קלונימוס, אבן בחן לא). גאותם בקרבם עבושה, ועליהם תכסה הבושה, עיניהם מלאים רגזות ובלשונם יענו עזות (עזרא הבבלי, הקד' תוכח' מוסר). מי רבד עמים תחתי להבזות, מי רחם אסיר יום רגזות (רמב"ע, מי אל, דוקס, 94). לפנים הית זאת ועתה ברגזות ללעג ולביזות (ברוך בן שמואל, אני הוא, סליח' מוסף יוה"כ). איכה תאמרו כן בני נגדי תצעקון ברגזות, תורה נתתי בסיני אותה עזבתם בעזות (מי האב, שחר' ת"ב ספרד'). — ואמר המשורר: קצרה נפשי בארץ הזאת ורבו בלבי דאגות ורגזות (יעקב בן אלעזר, ספר המשלים ז, ידיעות מכון שוקן ה, רלג).