*, רַגְזָנִי, ת"ז, — שדרכו לרגֹז ולכעס, כעסן1, jähzornig; colérique; irascible: רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא ולאדם טוב מטעימים אותו מפרי מעשיו (בר קפרא, קדוש' מ: - מא.). א"ל הקב"ה (למשה) בני סרבנים הן, רגזנים הן, טרחנין הן (מד"ר שמות ז). — ובסהמ"א: שדעתו קצרה, רגזן (רגמ"ה, ב"ב קמה:). וכוף את יצרך שלא תכעוס שהרי כעס אצל כסילים שהם רגזנים (רשב"ם, קהלת ז ח-ט, הוצ' ילינק). שהשפלות כנגד הכח התאווני, והכניעה כנגד הרגזני וכו' ומשפט הרגזני להתרומם ולהתגבר כנגד המעיק וכו' והחבר בחמישי סימן י"ב קרא לתאווני כוסף ולרגזני כועס (ר"י מוסקאטו, קול יהודה לכוזרי מא א). ושתהיה (האשה) בעלת מדות טובות לא כעסנית ולא רגזנית שדברים אלה מפסידין מזג החלב (צידה לדרך א ג יד). — ואמר הפיטן: עוד תוסיף ידך עלוביך לקנות שנית, ידמו ויחלו לך מתחת עול רגזנית (אליה בר שמעיה, ה' אלהי, סליח' ד עשי"ת). — ואמר המשורר: ירושלם עמכם זכרו בשמחתי וברנני, בעת שתאמרו הזן וישבע גוף, אויל רגזן (ר"ש שבזי, אהוב לבי, שירי תימן, 98).