או רָדִיד1, ש"ז, כנ' רְדִידִי, מ"ר רְדִידִים, — מעטה דק של אשה, צעיף2, Schleier; voile; veil: הגלינים והסדינים והצניפות וְהָרְדִידִים (ישע' ג כג). נשאו את רְדִידִי מעלי שמרי החמות (שה"ש ה ז). — ובתו"מ: נימי סגוס והרדיד והחלוק והטלית ג' אצבעות (כלים כט א). הסגוס והרדיד שהיו נותנין על פי התנור משוקעין לתוכו, שרץ בתוכו התנור טמא (תוספת' שם ב"ק ו ו). פטרו חכמים את הרדיד3 של אשה מן הציצית (ר' יהודה ב בבא, ספרי במד' קטו). — *ובמשמ' קפול ויִשּׁוּר הבא לחזק באפן זמני במקום קרע שבבגד4: הקורע מן המלל מן השלל מן הרדיד אינו קרע, מן האיחוי הרי זה קרע (ירוש' מו"ק ג ז). — ובסהמ"א: יוצאות הנשים בקיסמין שבאזניהן וכו' וברדיד הפרוף (רמב"ם, שבת יט יב). והיא (הסוטה) עומדת ביניהן בלא רדיד ובלא מטפחת אלא בבגדיה וכיפה שעל ראשה כמו שהאשה בתוך ביתה (הוא, סוטה ג ה). ומעשה באחד שהעביר אברה נוצה של עוף מעל רדיד הדיין ואחר כסה רוק מלפני הדיין ואמר לו הריני פסול לך לדין (הוא, סנהדרין כג ג). ורדיד קטן יעטף בו ראשו וכתפיו וב' רדידים יתנגב בהם כשהוא רוחץ בבית המרחץ (פרוש המשנ' להרמב"ם, שבת טז ד). כי אפי' נסתפג בעשר רדידים והם הנקראים אלונטית וכו' לא יביאם בידו גזירה שמא יביא הראשונה ויסחוט אותה, ואם הרוחצים רבים בטלה גזרה וכו' ולפיכך יביא הרדיד שמסתפגין בו וכו' והפסק כי אפי' אחד יביא הרדיד שנסתפג בו בידו (שם שם כב ה). סרוחי טבולים קושרין כעין רדידים בראשו ומשלשלין ומפשילין ראשי הרדיד לאחוריהם והוא הסרח (ר"א בלגנצי, יחזק' כג טו). והן מכסות בצעיפיהן ומתעטפות ברדידי צניפיהן (ר"י חריזי, תחכ' כ, 198). וראשה פרוע ואין לה רדיד כשאר הנשים אעפ"י ששערה מכוסה במטפחת (ר"א מלוניל, ארחות חיים ב, הלכ' כתובות לג). ויתן לה (החנוני) הסוכרי ותקשרהו בכנף רדידה וכו' ותקח האשה ותתכס ברדיד ותלך (משלי סנדאבר). — ובהשאלה: כל שכן מי שהראה מהם הכשרות והתעטף ברדיד החסידות עם מעוט הבנת אמתת הדברים (ר"י א"ת, רקמה, הקד', 7). ינקתם מחלב שדיה ושודיה (של תבל) הבגד בגדיה והמרד רדידיה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה (ר"י חריזי, תחכ' ב, 30). — ואמר הפיטן: שש מאות נקראות בדת האל יסודיהם, לבת מי זאת נרמזות על כנפי רדידיהם וכו' ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם (רשב"ג, שש מאות, אהבה פרשת שלח). יחלץ יעלץ ידידיכי ויפדך ויעדך רדידיכי (קונט' הפיוט' מז). אזי נשקטת בטח בשלוה שדוכה על רדידיך (מאיר בן אלעזר, ציון צפירת, קינ' ת"ב). — ואמר המשורר: הלצבי חן גבורת און ועצמה להתעטף רדיד אפל כשלמה (יוסף בן חסדאי, הלצבי חן, שעה"ש 27). והסהר יאו מסהרונה יהי נחשב וכימה לה רדידים, ועיש ממאורה עשתה עב וענן לה כסות במקום בגדים (לקו"ק נד). ודודי קושרים ורעי שוקרים ורבים אומרים לנפשי אין ידיד, רדידי חובשים ולחמי דורשים ועלי חורשים לאבד הרדיד (סעדיה אבן דנן, מלאכ' השיר, 13).