1 [עי' בהערות הבאות.]

2 [בירוש' כתוב' ז ג: הרדופין.]

3 [במקום זה בלבד הובאה הדרשה — היא דרשת ר' יוחנן, כנאמר במפֹרש גם בבבלי (פסח' פז:) וב(ילקוט שה"ש תתקצד), ועי' רָדַף הערה — בצורתה המקורית, על בת מלכים שבעלה המלך גרש אותה (לזמן ידוע) מביתו אל בית אביה, כשם שהגלה הקב"ה את ישראל על מנת להחזירם אליו, וכאן ברור מקורו הלועזי של הבטוי בהבנת ר' יוחנן, regale repudium, גֵּרוּשִׁים מלכותיים, כהוראת repudium במשמ' גרושים מצד הבעל בלבד, בנגוד אל divortium, שהם גרושים בהסכמת שני הצדדים. ואמנם אפשר שעקר הצרוף הוא: legale repudium, גרושין חקיים, שהפך אך במבטא עממי אל regale repudium, רגל רדופין.
ואך בטעות ראו אחר כך בעברית את המלים רגל רדופין (בהפוך, במקום רגל רפודין) כעבריות, והואיל וגם במשנה במקומות שונים מדֻבר על אשת איש שהיא (מרצונה, ונגד רצון בעלה) בבית אביה ועושה שם חֹדש או רגל, חשבו שנאמרו דברי ר' יוחנן על משנה זו או זו, והביאו אותם אמוראי ארץ־ישראל בבבל כפרוש למשנה. אך אפילו בבבלי (כתוב' עא:) מובאים דברי ר' יוחנן כדרוש על הכתוב בשה"ש "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום", ומכאן שלא על המשנה נאמרו אלא על הפסוק, והנאמר במד"ר שה"ש הוא הוא מה שאמר ר' יוחנן.
והואיל והבינו המאֻחרים רגל רדופין כמלים עבריות, כפרוש הנתן באמת לצרוף זה ע"י ר' יוסה בירבי בון בירוש', על כן כתבו בצורה עברית ממש בתוספת' ובבבלי (עי' רָדַף) במקום "שעשתה רגל רדופין": שהיתה רדופה (לילך) אל בית אביה; ובדרך זו הפך הפעל רָדַף העברי לשמש כמו repudiare, גרש (את האשה) או repudium remittere ברומ'. ועל כן מביא הילקוט אף את דרשת ר' יוחנן שבמד"ר שה"ש בצורה זו: ורדופה לילך לבית אביה (ילק' שמע' שה"ש תתקצד).
ומעין הנאמר במשנה ובבריתות על האשה שהיתה רדופה לילך לבית אביה, נאמר גם בחֹק הרומאי על אשת איש שהלכה מבעלה מסבות שונות המצדיקות את הוריה או אותה לשלוח לו repudium. ועי' במאמרו של טורטשינר בקובץ לזכרו של יוחנן לוי, עמ' 59 וכו'.]