רִפּוּשׁ
ש"ז, — התלכלכות ברפש ובץ: וידוע לכל ומודעת לכל אזן שומעת מהיגיעות שיגענו וכמה קרקורים קרקרנו וכמה רפושים רפשנו1 מרוב גודל התלאה אשר מצאתנו (פנקס קראקא תפו, אוצה"ס ד, 629).
1 [כלו' בכמה לכלוך ורפש טבענו, וכנראה מיֻסד המאמר על דברי מד"ר איכה, ממרום: (אמר איש האלהים למלך ישראל) כמה מצודות עשיתי כמה רמיזות עשיתי כמה רפשי' עשיתי עד שרפשתיו (את בן־הדד) בידיך ועכשיו הוצאתו בשלום וכו', ע"כ. ואולם שם ט"ס היא במק' הנוסח הנכון שבמד"ר ויקר' כו: כמה מצודות וחרמים פרשתי לו עד שבא לידך.]