ש"נ, —  שממון ועזובה1, Verödung; désolation; devastation: נשאר בעיר שמה וּשְׁאִיָּה יכת שער (ישע' כד יב). — ובסהמ"א, גם במשמ' שאון ושואה: ושאיה יוכת שער, על ידי שאיית גלמוד שיהו הבתים שואין מאין יושב יוכתו בשערים ע"י שדים ומזיקין2 (רש"י, שם שם). — ואמר הפיטן: חמודות באר לו האותיות כי קצף עליו רב העליליות ובו בלילה נהרג בשאיות (שמעון בר יצחק, אמרו לאלהים, קרוב' ז פסח). — ואמר המשורר: איך עזבה עיר קורטבה ותהי כים שאיה (ראב"ע, אהה ירד, שעה"ש 139). וליועץ רוח עץ אין מחיה וכל מלח הן נמלה בשאיה (הוא, אפרוש כף, כהנא א, 17). מצחק בקוביה ומכתו טריה ואחריות שאיה (הוא, מצחק בקוביה, שם שם, 161).