1 [במשפט זה התקשו רבים, ואף הציעו בו את הקריאה: רהב הַמָּשְׁבָּת, שאינה מסתברת. אך, כאמור בהערה 2 לערך ב. רַהַב אין להתעלם מדמיון הצרוף רהב הם שבת על דברי הנביא על בבל (שם יד ד): איך שבת נגש שבתה מדהבה (הקריאה הנכונה, כדעת רבים, וכן בגנוזות: מרהבה) ונדמה שבאותיות אלו, שבתה מרהבה, מסתתר ש"ע הֹם, מעין אותה מלה, שלא הֻכרה גם באיוב ה יה: וישע מחרב מפיהם ומיד חזק אביון, שכונתו (עי' טורטשינר, משלי שלמה עמ' 52). וישע מחרב, מפי הָם (מפי צר, הבא להֻמו ולאבדו) ומיד חזק אביון. ולפי זה הכונה בדברי הנביא על בבל: איך שבת נֹגֵשׂ שבת הֹם רַהֲבֹה, ומעין דברים אלו על בבל קרא הנביא גם על מצרים: על כן קראתי לזאת רַהַב הָם שָׁבַת, ז"א: רבו של ההָם, הצר והאויב הנוגשׂ הזה שָׁבַת. וכמוער בספר הנ"ל, אין גם השם הָמָן בעקר אלא הצַּר, צורר היהודים, שבקש להֻמם ולאבדם.]