ב. שׁוֹעַ
ש"ז, — שַׁוְעָה, צעקה: כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לאדני יי' צבאת בגי חזיון מקרקר קר וְשׁוֹעַ1 אל ההר (ישע' כב ה). — ובסהמ"א: כל עשרים ושמונה יום היה מקרקר ושוע אל ההר (סדר עולם רבא כז). ועי' גם ב. שׁוּעַ, שֶׁוַע.
1 [כנראה אין כאן שוע שם עם, כדעת אחרים, אלא לשון צעקה ושועה, כפרוש רש"י: וקול שועה לנוס אל ההרים. והשבעים והולג' תרגמו בקרוב כמו א. שׁוֹעַ. ובמגילות הגנוזות: מקרקר קדשו על ההר!.]