1 [עקר הוראתו של השרש שוע היא כלשון חֹזק וכח, אלא שמלים במשמ' זו, כגון כֹח, חיל, בצר, פז, תועפות ועוד, מקבלות בכל לשון גם את המשמ' של רכוש, עשר, כיכלת כספית.  ועל כן אין שׁוּעַ באיוב לו יט אלא כח ועשר, בהקבלה אל בצר ומאמצי כח באותה הוראה, וכנראה עקר שעורו של כתוב זה הוא:  היערך (ז"א היספיק בערכו) שׁוּעַ כֹּלָּא (בעקר בארמ'), ז"א כל עשר, בצר וכל מאמצי כח (ז"א כל תועפות הון).  וכן אין שׁוֹעַ בעקר אלא חזק, בעל כח ועז, ולא שר ממש. ועי' בהמשך על בת שׁוּעַ.
ואמנם אפשר שאין גם השרש ב. שׁוּעַ, שממנו שִׁוַּע, שַׁוְעָה אלא גזירה מאותו שרש במשמ' הגביר וחזק את הקול, ומכאן כלשון צעק.  כי כך קבלו גם מלים כגון נשא, אמר את הוראתן כפעלי הדבור כלשון קצרה במק' נשא קול, אמר (ז"א הרים) קול (בדבור), ואין גם זִמַּר אלא הגביר (את הקול) מלשון עזי וזמרת יה וכדו'.  ואכן קשה להכריע, הואיל ואין שוע בהוראות קרובות ביתר הלשונות השמיות.  אמנם מפעל שׁוּעַ במשמ' חזק אפשר לגזר גם כמה שע"פ כגון אבישוע, אלישוע (ז"א אבי הוא חזק וכו'), שכנגדן בבבלית קדומה אַבִיאַשוּח', ובערב' דרומ' אבית'ע וכדו', מה שיורה על מציאות שרש כזה גם ביתר הלשונות האחיות.  אחרים רואים בשמות אלו פעל שוע אחר במק' ישע (שהוא ושׂע وسع בערב'), אך הכתיב בת' בערב' דרומ' סותר דעה זו.]