1, קל לא נמצא במקורות הקדומים.

— נִפע', נִשְׁחַת, נִשְׁחָתָה, תִּשָּׁחֵת, נִשְׁחָתוֹת, — נתקלקל, נפסד כליל, zerstört werden; être ruiné; to be destroyed: תִּשָּׁחֵת הארץ מפני הערֹב (שמות ח ב). והנה נִשְׁחַת האזור לא יצלח לכל (ירמ' יג ז). — ובמשמ' מוסרית: וַתִּשָּׁחֵת הארץ מלפני האלהים ותמלא הארץ חמס וירא אלהים את הארץ והנה נִשְׁחָתָה (בראש' ו יא-יב). לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיהם הַנִּשְׁחָתוֹת בית ישראל (יחזק' כ מד). — ואמר המשורר: ופרץ זמן כרמו ונשחתו זמירותיו (ראב"ע, בשם אל, כהנא א, 203).

— פִע', שִׁחֵת, שִׁחַתָּ, שִׁחֲתוּ, שִׁחֵתוּ, שִׁחַתֶּם, שִׁחֶתְךָ, שִׁחֲתָה, שִׁחֵתוּ, שַׁחֵת, שַׁחֲתהָּ, שַׁחֶתְכֶם, — קִלְקֵל, נתש והרס, zerstören; détruire; to destroy, בפרט שִׁחֵת אדם או אלהים עיר או ארץ ויושביהן, שִׁחֵת לארץ וכדו': לפני שַׁחֵת יי' את סדם ואת עמרה (בראש' יג י). כי גדלה צעקתם את פני יי' וישלחנו יי' לְשַׁחֲתָהּ (שם יט יג). בְּשַׁחֵת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם (שם שם כט). ולא אמרו לעלות עליהם לצבא לְשַׁחֵת את הארץ אשר בני ראובן ובני גד ישבים בה (יהוש' כב לג). יבאו כדי ארבה לרב וכו' ויבאו בארץ לְשַׁחֲתָהּ (שפט' ו ה). כי מבקש שאול לבוא אל קעילה לְשַׁחֵת לעיר בעבורי (ש"א כג י). וישלח ידו המלאך ירושלם לְשַׁחֲתָהּ (ש"ב כד יו). ההצילו אתם אלהי הגוים אשר שִׁחֲתוּ אבותי את גוזן ואת חרן וכו' (מ"ב יט יב). כי ארצך שִׁחַתָּ עמך הרגת (ישע' יד כ). רעים רבים שִׁחֲתוּ כרמי בססו את חלקתי (ירמ' יב י). בשלחי את חצי הרעב וכו' אשר אשלח אותם לְשַׁחֶתְכֶם (יחזק' ה יו). ותחס עיני עליהם מִשַּׁחֲתָם ולא עשיתי אותם כלה במדבר (שם כ יז). ואבקש מהם איש גדר ועמד בפרץ לפני בעד הארץ לבלתי שַׁחֲתָהּ (שם כב ל). בבאי לְשַׁחֵת את העיר (שם מג ג). לא אעשה חרון אפי לא אשוב לְשַׁחֵת אפרים (הושע יא ט). — ושִׁחֵת האל כל בשר: הנני מביא את המבול מים על הארץ לְשַׁחֵת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים (בראש' ו יז). ולא יהיה עוד המים למבול לְשַׁחֵת כל בשר (שם ט טו). — שִׁחֵת אדם את זמורות הגפן: כי בקקים בקקים וזמריהם שִׁחֵתוּ (נחום ב ג). — וִׁשִחֵת האל את מועדו: ויחמס כגן שכו שִׁחֵת מעדו (איכ' ב ו). — ושִׁחֵת פלוני את פלוני, הרג אותו: איך לא יראת לשלח ידך לְשַׁחֵת את משׁיח יי' (ש"ב א יד). — ושִׁחֵת את עין פלוני: וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו וְשִׁחֲתָהּ (שמות כא כו). — ושִׁחֵת זרעו ארצה, הוציא אותו לבטלה: והיה אם בא אל אשת אחיו וְשִׁחֵת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו (בראש' לא ט). — ושִׁחֵת דבריו, במשמ' זו: פתך אכלת תקיאנה וְשִׁחַתָּ דבריך הנעימים (משלי כג ח). — ואת חכמתו: גבה לבך ביפיך שִׁחַתָּ חכמתך על יפעתך (יחזק' כח יז). — שִׁחֵת לפלוני, במוסר: כי תשובו מאחריו וכו' וְשִׁחַתֶּם לכל העם הזה (במד' לב יה). — ובהשאלה, שִׁחֵת ברית, שִׁחֵת רחמיו וכדו': על רדפו בחרב אחיו וְשִׁחֵת רחמיו ויטרף לעד אפו (עמוס א יא). סרתם מן הדרך הכשלתם רבים בתורה שִׁחַתֶּם ברית הלוי (מלאכי ב ח). — ובלי השלמת מֻשא: יזכר נא המלך את יי' אלהיך מהרבית גאל הדם לְשַׁחֵת ולא ישמידו את בני (ש"ב יד יא). עלו בשרותיה וְשַׁחֵתוּ וכלה אל תעשו (ירמ' ה י). — ובמשמ' מוסרית, עשה מעשים רעים: לך רד כי שִׁחֵת עמך אשר העלית מארץ מצרים (שמות לב ז). שִׁחֵת לו לא בניו מומם2 (דבר' לב ה). העמיקו שִׁחֵתוּ3 כימי הגבעה (הוש' ט ט). שִׁחֶתְךָ4 ישראל כי בי בעזרך (שם יג ט). — ובתו"מ: בני מה ראית לשחת5 שער נאה זה (שמעון הצדיק, תוספת' נזירות ד ז, בבלי נזיר ד:). ושחתה (את העין), עד שיכוין לשחתה (רשב"ג, קידוש' כד:). כשבראו הקב"ה לאדם הראשון וכו' וירדו מלאכי השרת לשחתו6 ונטלו הקב"ה ונתנו תחת כנפיו (אדר"נ א). פרעה היה א' מד' בני אדם שעשו עצמן אלהות והרעו לנפשם וכו' ומנין ששחת לנפשו וכו' (מד"ר שמות ח). — ואמר הפיטן: שחת משולי קש באסר, שלום קרנות עשר (ר"א קליר, קמי קהלך, קרוב' ב פסח). רבו ידידים וגברו ומשחתים שוחה כרו (ר"י הלוי, מי כמוך יחיד, זמורה ז, 54).

— הִפע', הִשְׁחִית, הִשְׁחַתִּי, הִשְׁחִיתוּ, הִשְׁחַתֶּם, מַשְׁחִית, מַשְׁחִיתָם, מַשְׁחִיתִים, מַשְׁחִיתִם, מַשְׁחִתִים, הַשְׁחֵת, הַשְׁחִית, הַשְׁחִיתֶךָ, הַשְׁחִתוֹ, הַשְׁחִיתָהּ, הַשְׁחִיתָם, אַשְׁחִית, אַשְׁחִיתֵךְ, אַשְׁחִיתֵם, תַּשְׁחִית, תַּשְׁחֵת, תַּשְׁחִתִי, תַּשְׁחִיתֵהוּ, תַּשְׁחִיתֵם, יַשְׁחִית, יַשְׁחִת, יַשְׁחֵת, יַשְׁחִיתֶךָ, תַּשְׁחֵת, נַשְׁחִיתָה, יַשְׁחִיתוּ, יַשְׁחִתוּ, תַּשְׁחִתוּן, — כמו פִע', הִשְׁחִית האדם או האל עיר או ארץ, בית או חומה וכד': הֲתַשְׁחִית בחמשה את כל העיר ויאמר לא אַשְׁחִית אם אמצא שם ארבעים וחמש (בראש' יח כח). כי מַשְׁחִית יי' את העיר (שם יט יד). ועשיתם צלמי עפליכם וצלמי עכבריכם הַמַּשְׁחִיתִים את הארץ (ש"א ו ה). המבלעדי יי' עליתי על המקום הזה לְהַשְׁחִתוֹ יי' אמר אלי עלה על הארץ הזאת וְהַשְׁחִיתָהּ (מ"ב יח כה). קומו ונעלה בלילה וְנַשְׁחִיתָה ארמנותיה (ירמ' ו ה). בא יבוא מלך בבל וְהִשְׁחִית את הארץ הזאת והשבית ממנה אדם ובהמה (שם לו כט). ונפצתי בך גוים וְהִשְׁחַתִּי בך ממלכות (שם נא כ). והשחית להפיל החומה: וכל העם אשר את יואב מַשְׁחִיתִים7 להפיל החומה (ש"ב כ יה). חשב יי' לְהַשְׁחִית חומת בת ציון (איכה ב ח). — וְהִשְׁחִית עץ, קציר וכדו': לא תַשְׁחִית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת (דבר' כ יט). וַיַּשְׁחִיתוּ את יבול הארץ (שפט' ו ד). כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תּשְׁחִיתֵהוּ כי ברכה בו כן אעשה למען עבדי לבלתי הַשְׁחִית הכל (ישע' סה ח). נַשְׁחִיתָה8 עץ בלחמו ונכרתנו מארץ חיים ושמו לא יזכר עוד (ירמ' יא יט). ופקדתי עליהם וכו' ואת עוף השמים ואת בהמת הארץ לאכל וּלְהַשְׁחִית (שם יה ג). אם גנבים בלילה הִשְׁחִיתוּ דים (שם מט ט). וגערתי לכם באכל ולא יַשְׁחִית לכם את פרי האדמה (מלאכי ג יא). — והִשְׁחִית בן אדם, הרג אותו: כי בא אחד העם לְהַשְׁחִית את המלך אדניך (ש"א כו יה). וַיַּשְׁחִתוּ את בני עמון ויצרו על רבה (ש"ב יא א). נאף אשה חסר לב מַשְׁחִית נפשו הוא יעשנה (משלי ו לב). בפה חנף יַשְׁחִית רעהו ובדעת צדיקים יחלצו (שם יא ט). ועצם כחו ולא בכחו ונפלאות יַשְׁחִית והצליח ועשה וְהַשְׁחִית עצומים ועם קדשים (דנ' ח כד). — והִשְׁחִית ארצה, במשמ' זו: וַיַּשְׁחִיתוּ בישראל ביום ההוא שנים ועשרים אלף איש ארצה (שפט' כ כא). — ובכותרת לכמה מזמורים: אל תַּשְׁחֵת9 (תהל' נז א, שם נח א, שם נט א, שם עה א). — וְהִשְׁחִית את נחלתו: לא אוכל לגאול לי פן אַשְׁחִית את נחלתי (רות ד ו). — ואת פאת הזקן: ולא תַשְׁחִית את פאת זקנך (ויקר' יט כז). — ובינ' מַשְׁחִית כתאר לאריה: אכלה חרבכם נביאיכם כאריה מַשְׁחִית (ירמ' ב ל). — וככנוי לאדם או למלאך משחית והורג: ועבר יי' לנגף את מצרים וכו' ולא יתן הַמַּשְׁחִית לבא אל בתיכם לנגף (שמות יב כג). ויאמר למלאך הַמַּשְׁחִית בעם רב עתה הרף ידך (ש"ב כד יו). ואנכי בראתי מַשְׁחִית לחבל (ישע' נד יו). הנני מעיר על בבל ואל ישבי לב קמי רוח מַשְׁחִית (ירמ' נא א). ועי' מַשְׁחִית. — ובמשמ' מוסרית, הִשְׁחִית האדם דרכו, עלילותיו וכו': כי הִשְׁחִית כל בשר את דרכו על הארץ (בראש' ו יב). אכן השכימו הִשְׁחִיתּו כל עלילותם (צפנ' ג ז). אמר נבל בלבו אין אלהים הִשְׁחִיתוּ התעיבו עלילה10 אין עשה טוב (תהל' יד א). — והִשְׁחִיתָה האשה את עגבתה ואת תזנוניה מזולתה: ותרא אחותה אהליבה וַתַּשְׁחֵת עגבתה ממנה ואת תזנוניה מזנוני אחותה (יחזק' כג יא). — ובלי השלמה, הִשְׁחִית האדם במשמ' השחית את דרכו ומעשיו: פן תַּשְׁחִתוּן ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל (דבר' ד יו). כי ידעתי אחרי מותי כי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם (שם לא כט). והיה במות השופט ישבו וְהִשְׁחִיתוּ מאבותם ללכת אחרי אלהים אחרים (שפט' ב יט). זרע מרעים בנים מַשְׁחִיתִים (ישע' א ד). לא ירעו ולא יַשְׁחִיתוּ בכל הר קדשי (שם יא ט, שם סה כה). כלם מַשְׁחִיתִים המה (ירמ' ו כח). — ואמר בן סירא: כי קל בעיניו דמים ובאין מציל ישחיתך (ב"ס גני' ח יו). — ובתו"מ11: וכל מצות לא תעשה וכו' אחד אנשים ואחד נשים חייבין חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תיטמא למתים (קידוש' א יז). הקורח קרחה בראשו והמקיף פאת ראשו והמשחית פאת זקנו וכו' חייב (מכות ג ה). אומר לאחד בשוק מה לך זקנך מגודל והוא אומר יהיה כנגד המשחיתים (ירוש' ברכ' א ו). בני מה ראית להשחית12 את שערך זה הנאה (שמעון הצדיק, ירוש' נזיר א ו, בבלי נדר' ט:). וא"ר פפא האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא עובר משום בל תשחית, ולא מילתא היא בל תשחית דגופא עדיף (שבת קמ:). וקבל (יואש) על עצמו לעשות אלוה והשחית11 לנפשו (מד"ר שמות ח). עמד דוד וזיין עצמו וכל גבוריו לילך אל נבל להשחיתו (תנחו' תולדות ו). — ובסהמ"א: כשהיו באין אצל נשותיהן היו משחיתים מקור זרעם על הארץ וראה הקב"ה שהשחיתו את דרכם על הארץ וכעס עליהן (מדה"ג בראש' ו יב, מרגליות, קנד). וכשחיתות האלה הרבה יש בשירך אשר השחתה למען רוע משקלך (תשו' תלמידי מנחם, 26).

— הָפע' בינ' מָשְׁחָת, — שהשחיתו אותו: מעין נרפש ומקור מָשְׁחָת צדיק מט לפני רשע (משלי כה כו). — וזְכַר הבהמה, מָשְׁחָת, מסֹרס: וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונדר נדר וזבח מָשְׁחָת לאדני (מלא' א יד). — ואמר בן סירא: בתאר אשה השחתו רבים וכן אהבה כאש תלהט (ב"ס גני' ט ח, מעין זה סנה' ק:).

— קל, °שָׁחַת, כמו פִע', — ואמר המשורר: שוחתים לחמי והוני (שירי תימן, 374).