1, ש"ז, לָחֶם, לַחְמִי, לַחְמְךָ, לַחְמֶךְ, לַחְמוֹ, לַחְמָהּ, לַחְמֵנוּ, לַחְמְכֶם, לַחְמָם, —   א) מזון מקמח חטה וכדומ', עשוי בצק ואפוי בתנור, Brot; pain; bread:  בזעת אפיך תאכל לֶחֶם עד שובך אל האדמה (בראש' ג יט).  ומלכי צדק מלך שלם הוציא לֶחֶם ויין (שם יד יח).  ויקח לֶחֶם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה (שם כא יד).  ויעקב נתן לעשו לֶחֶם ונזיד עדשים ויאכל (שם כה לד).  ותתן את המטעמים ואת הַלֶּחֶם אשר עשתה (שם כז יז).  אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לֶחֶם לאכל ובגד ללבש (שם כח כ).  ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לֶחֶם לפי הטף וְלֶחֶם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאד (שם מז יב-יג).  וינהלם בַּלֶּחֶם בכל מקנהם  בשנה ההוא (שם יז).  מי יתן מותנו ביד יי' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לֶחֶם לשבע (שמות יו ג).  ויהי שם (משה בהר סיני) עם יי' ארבעים יום וארבעים לילה לֶחֶם לא אכל ומים לא שתה (שם לד כח).  לא על הַלֶּחֶם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יי' (דבר' ח ג).  וכל לֶחֶם צידם יבש היה נקדים (יהוש' ט ה).  זה לַחְמֵנוּ חם הצטידנו אתו מבתינו (שם יב).  וגם תבן גם מספוא יש לחמורינו וגם לֶחֶם ויין יש לי ולאמתך (שפט' יט יט).  ויאמר לה בעז לעת האכל גשי הלם ואכלת מן הַלֶּחֶם וטבלת פתך בחמץ (רות ב יד).  הכף  זבח וצלמנע עתה בידך כי נתן לצבאך לָחֶם (שפט' ח ו).  שבעים בַּלֶּחֶם נשברו ורעבים חדלו (ש"א ב ה).  ולקחתי את לַחְמִי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה (שם כה יא).  והערבים מביאים לו לֶחֶם ובשר בבקר וְלֶחֶם ובשר בערב (מ"א יז ו).  ונתן מטר זרעך אשר תזרע את האדמה וְלֶחֶם תבואת האדמה (ישע' ל כג).  לא רעב לַלֶּחֶם ולא צמא למים (עמו' ח יא).  ויחזק הרעב בעיר ולא היה לֶחֶם לעם הארץ (ירמ' נב ו).  כל עמה נאנחים מבקשים לֶחֶם נתנו מחמודיהם באכל להשיב נפש (איכ' א יא).  עוללים שאלו לֶחֶם פרש אין להם (שם ד ד).  אף ישיק ואפה לָחֶם (בראש' ג יט).  עבד אדמתו ישבע לָחֶם (משלי יב יא).  כי אפר כַּלֶּחֶם אכלתי ושקוי בבכי מסכתי (תהל' קב י). —  פַּת לֶחֶם:  ואקחה פת לֶחֶם וסעדו לבכם (בראש' יח ה).  סעד לבך פת לֶחֶם ואחר תלכו (שפט' יט ה).  ספחני נא אל אחת הכהנות לאכל פת לָחֶם (ש"א ב לו).  שמע נא גם אתה בקול שפחתך ואשמה לפניך פת לֶחֶם ואכול (שם כח כב).  לקחי נא לי פת לֶחֶם בידך (מ"א יז יא).  ועל פת לֶחֶם יפשע גבר (משלי כח כא). —  כִּכַּר לֶחֶם, עי' כִּכַּר. —  לֶחֶם חָמֵץ:  על חלת לֶחֶם חמץ יקריב קרבנו (ויקר' ז יג). —  לֶחֶם מַצּוֹת:  וְלֶחֶם מצות וחלת מצות בלולת בשמן (שמות כט ב). —  לֶחֶם לַחַץ, הנתון רק בכמות מעטה:  שימו את זה בבית הכלא והאכלהו לֶחֶם לחץ ומים לחץ (מ"א כב כז). —  לֶחֶם צר, במשמ' זו:  ונתן לכם אדני לֶחֶם צר ומים לחץ (ישע' ל כ). —  לֶחֶם אונים, שמברים את האָבֵל: כְּלֶחֶם אונים לבם כל אכליו יטמאו (הוש' ט ד). —  לֶחֶם אֲנָשִׁים, כמו לחם אונים:  בן אדם הנני לקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספד ולא תבכה וכו' אבל לא תעשה וכו' ולא תעטה על שפם וְלֶחֶם אנשים2 לא תאכל וכו' ועשיתם כאשר עשיתי על שפם לא תעטו וְלֶחֶם אנשים2 לא תאכלו (יחזק' כד יו-כב). —  לֶחֶם דמעה:  יי' אלהים צבאות עד מתי עשנת בתפלת עמך האכלתם לֶחֶם דמעה ותשקמו בדמעות שליש (תהל' פ ה-ו). —  לֶחֶם כזבים, הנתון לא בלב תמים:  אל תתאו למטעמותיו (של משֵׁל) והוא לֶחֶם כזבים (משלי כח ג). —  לֶחֶם עצבים, שנאכל בעצב:  שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אכלי לֶחֶם העצבים (תהל' קכז ב). —  לֶחֶם סתרים, הנאכל בסתר:  מים גנובים ימתקו וְלֶחֶם סתרים ינעם (משלי ט יז). —  לֶחֶם עצלוּת, נאכל בעצלוּת:  צופיה הילכות ביתה וְלֶחֶם עצלות לא תאכל (שם לא כז).  לֶחֶם שקר, לחם יפה ומתוק מבחוץ וממֻלא בפנים חצץ וכדו':  ערב לאיש לֶחֶם שקר3 ואחר ימלא פיהו חצץ (שם כ יז). —  לֶחֶם בכּוּרים, לֶחֶם תנופה, שהיו מביאים לבית המקדש. —  לֶחֶם המערכת, לֶחֶם הפנים, שהיה מונח בבית המקדש. —  לֶחֶם הקלקל, עי' קלקל.  לֶחֶם וּמַיִם, שני הדברים העקריים הנצרכים לחיי האדם:  ועבדתם את יי' אלהיכם וברך את לַחְמְךָ ואת מימיך (שם כג כה).  ויקח עבדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה וכלכלם לֶחֶם ומים (מ"א יח ד, ושם יג).  הלך צדקות ודבר מישרים וכו' הוא מרומים ישכן מצדות סלעים משגבו לַחְמוֹ נתן מימיו נאמנים (ישע' לג יו).  אלכה אחרי מאהבי נתני לַחְמִי ומימי צמרי ופשתי שמני ושיקויי (הוש' ב ז).  לַחְמְךָ ברעש תאכל ומימיך ברגזה ובדאגה תשתה (יחזק' יב יח). —  וְלֶחֶם ויַיִן:  לך אכל בשמחה לַחְמְךָ ושתה בלב טוב יינך (קהל' ט ז). —  הוא לַחְמוֹ של פלוני, הוא נתון בידי פלוני לעשות בו כרצונו, להמיתו וכדומ':  ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לַחְמֵנוּ הם סר צלם (במד' יד ט). —  ובהרחבה, מזון וסעודה:  ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לָחֶם ויאכלו לֶחֶם וילינו בהר (בראש' לא נד).  ויכינו את המנחה עד בוא יוסף בצהרים כי שמעו כי שם יאכלו לָחֶם (שם מג כה).  כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לֶחֶם כי תועבה הוא למצרים (שם לב).  ויאמר (יתרו) אל בנתיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לָחֶם (שמות ב יט).  ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לֶחֶם עם חתן משה (שם יח יב).  ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה בנעוריה מִלֶּחֶם אביה תאכל (ויקר' כב יג).  ויאמר מנוח אל מלאך יי' נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים ויאמר מלאך יי' אל מנוח אם תעצרני לא אכל בְּלַחְמְךָ ואם תעשה עלה ליי' תעלנה (שפט' יג יה-יו).  ויהי החדש וישב המלך על הַלֶּחֶם לאכול וכו' ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הַלֶּחֶם (ש"א כ כד-כז).  ומפיבשת בן אדניך יאכל תמיד לֶחֶם על שלחני  ש"ב ט י.  תבא נא תמר אחתי ותברני לֶחֶם ועשתה לעיני את הבריה שם יג ה).  ויהי לֶחֶם שלמה ליום אחד שלשים כר סלת וששים כר קמח עשרה בקר בראים ועשרים בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל וצבי ויחמור וברברים אבוסים (מ"א ה ב-ג).  ויעבר אלישע אל שונם ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכל לָחֶם ויהי מדי עברו יסר שמה לאכל לָחֶם (מ"ב ד ח).  ויבאו אליו (אל איוב) כל אחיו וכל אחיתיו וכל ידעיו לפנים ויאכלו עמו לֶחֶם בביתו (איוב מב יא). —   ובהשאלה, לֶחֶם אלהים:  וקדשתו (את הכהן) כי את לֶחֶם אלהיך הוא מקריב (ויקר' כא ח).  צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לַחְמִי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו (במד' כח ב). —  לֶחֶם אִשֶּׁה, עי' אִשֶּׁה. —  ובמשמ' כל מזון בע"ח ופרנסת צרכיו:  נתן לֶחֶם לכל בשר (תהל' קלו כה).  נותן לבהמה לַחְמָהּ לבני ערב אשר יקראו (שם קמז ט).  לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם וכו' תכין בקיץ לַחְמָהּ אגרה בקציר מאכלה (משלי ו ו-ח).  שוא ודבר כזב הרחק ממני ראש ועשר אל תתן לי הטריפני לֶחֶם חקי (שם ל ח).  היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לַחְמָהּ (שם לא יד). —  אוֹכֵל לַחְמוֹ של פלוני, מי שאכל אצלו תדיר, שפלוני מספק לו פרנסתו:  גם איש שלומי אשר בטחתי בו אוכל לַחְמִי הגדיל עלי עקב (תהל' מא י). —  *ובַעַל לַחְמוֹ, במשמ' זו: אנשי צדק (יהיו) בעלי לחמך וביראת אלהים תפארתך (ב"ס גני' ט יו). —  שָׂם לֶחֶם, ערך השלחן ונתן את המאכלים עליו:  וירחץ (יוסף) פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לָחֶם וישימו לו לבדו ולהם לבדם (בראש' מג לא-לב).  ויקם דוד מהארץ וכו' וישימו לו לֶחֶם ויאכל ש"ב יב כ.  שים לֶחֶם ומים לפניהם ויאכלו וישתו וילכו אל אדניהם ויכרה להם כרה גדולה (מ"ב ו כב-כג). —  מַטֵּה לֶחֶם, שבר מטה לחם של פלוני, עשה שלא יהיה לו לֶחֶם, עשה שירעב:  בשברי לכם מטה לֶחֶם (ויקר' כו כו).  הנני שבר מטה לֶחֶם בירושלם ואכלו לחם במשקל ובדאגה (יחזק' ד יו).  ויקרא רעב על הארץ כל מטה לֶחֶם שבר (תהל' קה יו). —  מִשְׁעַן לֶחֶם, הסיר משען לַחְמוֹ של פלוני, שלא נשאר לפלוני מי או מה שיתן לו לחמו, פרנסתו:  כי הנה האדון יי' צבאות מסיר מירושלם ומיהודה משען ומשענה כל משען לֶחֶם וכל משען מים (ישע' ג א). —  ומשל:  עבד אדמתו ישבע לָחֶם (משלי יב יא).  לא  לחכמים לֶחֶם וגם לא לנבנים עשר (קהל' ט יא).  שלח לַחְמְךָ על פני המים כי ברב הימים תמצאנו (שם יא א). —  היתה לו דמעתו לֶחֶם, הוא בֹכה כל היום בקר וערב כאלו זה מזונו:  היתה לי דמעתי לֶחֶם יומם ולילה באמר אלי כל היום איה אלהיך (תהל' מב ד). —  השחית עץ בלחמו4, נתן סם המות באכילתו:  ולא ידעתי כי עלי חשבו מחשבות נשחיתה עץ בְּלַחְמוֹ5 ונכרתנו מארץ חיים (ירמ' יא יט). —  לֶחֶם הַפֶּחָה וכדומה, מה שנִתּן להמשֵׁל לפרנסתו:  גם מיום אשר  צוה אותי להיות פחם וכו' לֶחֶם הפחה לא אכלתי והפחות הראשונים אשר לפני הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם ויין וכו' ועם זה לֶחֶם הפחה לא בקשתי (נחמ' ה יד-יח). —  ב) כמו כִּכַּר לֶחֶם, כמות לחם עשויה בצורה מיוחדה, ולא יתרבה אפילו במ"ר:  ושאלו לך לשלום ונתנו לך שתי לֶחֶם ולקחת מידם (ש"א י ה).  קח נא לאחיך איפת הקליא הזה ועשרה לֶחֶם הזה (שם יז יז).  ותמהר אבוגיל ותקח מאתים לֶחֶם ושנים נבלי יין (שם כה יח).  ודוד עבר מעט מהראש והנה ציבא נער מפיבשת לקראתו וצמד חמרים חבשים ועליהם מאתים לֶחֶם ומאה צמוקים ש"ב יו א.  ולקחת בידך עשרה לֶחֶם ונקדים ובקבק דבש (מ"א יד ג).  ואיש בא מבעל שלשה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לֶחֶם שערים וכרמל בצקלונו (מ"ב ד מב). — ובתלמ' במשמ' זו בלשון רבים:  מטמא שני לחמים וכו' אינו מטמא אלא לחם אחד בלבד (ירוש' חגי' ג עט ד). —  ואמר המליץ:  במעט בצלים או שומים חציר או צנון, יאכל חמשה לחמים ושום איש לא יחנן חנון (ספ' שעשוע' לר' זבדא). —  ג) לֶחֶם במשמ' חִטָּה:  ונתן מטר זרעך אשר תזרע את האדמה וְלֶחֶם תבואת האדמה ישע' כ כג.  כי לא בחרוץ יודש קצח וכו' לֶחֶם יודק (שם כח כז-כח). —  ותבואת האדמה בכלל, ובל"נ:  מאשר שמנה6 לַחְמוֹ והוא יתן מעדני מלך (בראש' מט כ). —  ובתו"מ, כמו  במקרא. —  לֶחֶם צר:  הורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ (סנה' ט ה). —  אכל מִלַּחְמוֹ של פלוני, גזל אותו:  א"ר יוחנן כל האוכל מלחמן של ישראל טועם טעם לחם ושאינו אוכל מלחמן של ישראל אינו טועם טעם לחם (סנה' קד:). —  ובהשאלה, לַחְמוֹ של מזבח, מה שמקריבים עליו:  אימורי קדשים קלים שהעלו לפני זריקת דם לא ירדו נעשו לחמו של מזבח (מעי' ז:). —  לֶחֶם אֱמֶת, לֶחֶם שֶׁקֶר, האכילו לחם אמת, נתן לו לאכל בכונה טובה, והאכילו לחם שקר, בכונה רעה:  ומה מי שהכיל את חבירו לחם שקר זכה שנתייחד עליו הדיבור המאכיל את חבירו לחם אמת על אחת כמה וכמה ( ירוש' סנה' יא ל ג). —  לֶחֶם כְּזָבִים:  האכילהו לחם כזבים וכו' והלא דברים קל וחומר ומה אם זה שכיחש בו והאכילהו לחם כזבים זכה ששרתה עליו רוח הקדש אתם אחינו בני אושא שקבלתם רבותינו במאכל אמת ומשתה ומטה עאכו"כ (מד"ר שה"ש, סמכוני).

אפה וכו'. —  *בָּצַע. —  בצק וכו'. —  חַלָּה. —  חמץ. —  חרֵב, פת חרבה. —  *חַרְחוּר. —  *חֲרָרָה. —  טרי. —  יבש. —  ככר. —  *כעך. —  °לֵב. —  לָחַם, אכל לחם. —  *לחמנית. —  מחמצת. —  מעשה אופה. —  מצה. —  *מרדה. —  משארה —  *נפול, פת נפולים, עי' נפל. —   נִקּודים. —   *נָשַׁף, נעשה יבש, נפוח. —  *סריד. —  עוּגה, עוגות. —  *פרוסה. —  *פרורים. —  *פָּרַס הככר. —  פּת. —  פּתותי לחם. —  צלי, מקום הצלי. —  *צנום, פת צנומה. —  *קרום. —  רדה. —  רקיק, רקיקים. —  שאור. —  תנור.