ש"ז, שָׁיִת, שִׁיתוֹ, — רק בצרוף שָׁמִיר וָשַׁיִת וכדו', שדה שהוא שמור ומוּשָׁת כאלו הצדה עד למועד אחר, ועל כן עלו עליו קוצים וקשה לגשת אליו1: ואשיתהו בתה לא יזמר ולא יעדר ועלה שמיר וָשָׁיִת (ישע' ה ו). כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף לשמיר וְלַשּׁיִת יהיה בחצים ובקשת יבא שמה כי שמיר וָשָׁיִת  תהיה כל הארץ וכל ההרים אשר במעדר יעדרון לא תבוא שמה יראת שמיר וָשָׁיִת  (שם ז כג-כה). כי בערה כאש רשעה שמיר וָשָׁיִת  תאכל (שם ט יז). ואכלה שִׁיתוֹ ושמירו ביום אחד (שם י יז). חמה אין לי מי יתנני שמיר שַׁיִת במלחמה אפשעה בה אציתנה יחד (שם כז ד). — ובסהמ"א, במליצת הכתוב, במשמ' קוץ או סלע2: השמר מעצת האשה כי היא רעה ומורת רוח וקשה ולבה שמיר ושית (ר"י זבארה, שעשועים ב, דוידזון, 22). — ואמר המשורר:  וגמלו אבנים שקדים ושית כעצים בגן אל יהי צץ ושמיר (רמב"ע, הענק א, ברודי, שכז). מתי תסיר בני בית, ותמליך תחתם בני זית, ותלקוט שושן משית, ותבנה היכל ובית (שלשת ישיני חברונה, סליח' שבת שובה, סדור אר"צ, הקמה:)