ת"ז, נק' שַׁכֻּלָה, שַׁכֻּלוֹת, — שמתו בניו או בניה: אתה ידעת את אביך ואת אנשיו כי גברים המה ומרי נפש המה כדוב שַׁכּוּל בשדה (ש"ב יז ח). לכן תן את בניהם לרעב והגרם על ידי חרב ותהינה נשיהם שַׁכֻּלוֹת ואלמנות ואנשיהם יהיו הרגי מות (ירמ' יח כא). אפגשם כדב שַׁכּוּל (הוש' יג ח). פגוש דב שַׁכּוּל באיש ואל כסיל באולתו (משלי יז יב). שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות וְשַׁכֻּלָה אין בהם (שה"ש ד ב, וכעין זה שם ו ו).