שְׁכוֹל
1, ש"ז, — מצב בני אדם שמתו ילדיהם: ועתה שמעי זאת עדינה הישבת לבטח האמרה בלבבה אני ואפסי עוד לא אשב אלמנה ולא אדע שְׁכוֹל ותבאנה לך שתי אלה רגע ביום אחד שְׁכוֹל ואלמן2 כתמם באו עליך (ישע' מז ח – ט). ישלמוני רעה תחת טובה שְׁכוֹל3 לנפשי (תהל' לה יב). — ובסהמ"א4: ושכול הבנים נקרא מירור (מדה"ג שמות א יד, מרגליות, יד).
1 [כמו שכול ואלמן במקרא בא באוגרית' (גינזברג, כתבי אוגרית 78 שורה 8 וכו'): בדה ח'ט ת'כל בדה ח'ט אֻלמן, ז"א בידו (של מת־ישר) שבט שכול, בידו שבט אלמון.]
2 [במגלת ישעיה א בפס' ט: שכול ואלמנה.]
3 [אמנם הצרוף קשה, כי מצפים כאן לפעל לא לש"ע.]
4 [בכתיב חסר־הנקוד שבסהמ"א קשה להבחין, אם כונת הכותב למלה זו או לצורה שִׁכּוּל, הבאה גם במ"ר שִׁכּוּלִים, ועי' שם.]