*, שֹׁכְחָן, תוש"ז, — שדרכו לשכח, vergesslich; oublieux; forgetful: הקב"ה אין לפני שכחה כביכול הא מפני ישראל נעשה שכחן1 שנאמר מי אל כמוך נושא עון, נושא כתיב (רבי הונא בשם רבי אבהו, ירוש' שבועות א ט). — ובסהמ"א: ואם שני תלמידים ואין לנו להספיק לשניהם נקדים הזכרן וכו' אל השכחן (רשב"צ דוראן, מג"א ה יג). ועמנואל דודי בעיני לא יוחן, כי הוא בעונות שכחן, לא יזכר מה שאכל היום על השלחן (עמנואל, מחב' יח, הברמן, 482).