פ"י, שְׁכַחָנִי, שָׁכְחָה, שָׁכֵחָה, שָׁכַחְתָּ, שָׁכַחַתּ, שְׁכַחְתָּנִי, שָׁכַחְתִּי, שָׁכָחְתִּי, שָׁכְחוּ, שְׁכֵחוּנִי, שְׁכֵחֻנִי, שְׁכֵחוּךְ, שְׁכַחְתֶּם, שָׁכַחְנוּ, שְׁכַחְנוּךָ, שֹׁכְחֵי, שָׁכֹחַ, שִׁכְחִי, אֶשְׁכַּח, אֶשְׁכְּחָה, אֶשְׁכָּחֵךְ, תִּשְׁכַּח, תִּשְׁכָּח, תִּשְׁכְּחִי, תִּשְׁכָּחִי, תִּשְׁכָּחֵנִי, תִּשְׁכָּחֵנוּ, יִשְׁכַּח, יִשְׁכָּחֵהוּ, תִּשְׁכַּח, תִּשְׁכְּחוּ, תִּשְׁכָּחוּ, יִשְׁכְּחוּ, תִּשְׁכַּחְנָה, — שָׁכַח האדם או בעל-חיים דבר או אדם, לא זכר אותו עוד, נעלם הדבר וכדו' מזכרונו, שָׁכַח את אשר עשה או ראה, vergessen; oublier; to forget: ולא זכר שר המשקים את יוסף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ (בראש' מ כג). זכר אל תִּשְׁכַּח את אשר הקצפת את יי' אלהיך במדבר (דבר' ט ז). תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תִּשְׁכָּח (שם כה יט). כל מאהביך שְׁכֵחוּךְ אותך לא ידרשו (ירמ' ל יד). מהר אל גבעה הלכו שָׁכְחוּ רבצם (שם נ ו). חדלו קרובי ומידעי שְׁכֵחוּנִי (איוב יט יד). — ושָׁכַח האדם את רִישו: ישתה וְיִשְׁכַּח רישו ועמלו לא יזכר עוד (משלי לא ז). — ואת עמלו: כי אתה עמל תִּשְׁכָּח1 כמים עברו תזכר (איוב יא יו). — ובשמוש משפטי לשכחת עֹמר בשדה: כי תקצר קצירך בשדך וְשָׁכַחְתָּ עמר בשדה לא תשוב לקחתו (דבר' כד יט). — וגם בשאלה שיש בה משום שלילה, על דבר שלא ישָכח: הֲתִשְׁכַּח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תִשְׁכַּחְנָה ואנכי לא אֶשְׁכָּחֵךְ  (ישע' מט יה). הֲתִשְׁכַּח בתולה עדיה2 כלה קשריה ועמי שְׁכֵחוּנִי ימים אין מספר (ירמ' ב לב). —  ושָׁכַח מעשות דבר: הוכה כעשב ויבש לבי כי שָׁכַחְתִּ מאכל לחמי (תהל' קב ה). — ובלשון קצרה לגבי העתיד, שָׁכַח (את תוצאת מעשהו) כי יהיה דבר זה או זה: וַתִּשְׁכַּח כי רגל תזורה וחית השדה תדושה (איו' לט יה). — ושכח הרֶחם את האדם: יִשְׁכָּחֵהוּ3 רחם מתקו רמה עוד לא יזכר (איוב כד כ). — ושכחה ימין האדם: אם אשכחך ירושלם תִּשְׁכַּח4 ימיני (תהל' קלז ה). —  ושכח האדם את מעשי האל: פן תִּשְׁכַּח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך (דבר' ד ט).  מהרו שָׁכְחוּ  מעשיו לא חכו לעצתו (תהל' קו יג). — ושָׁכַח את בריתו ומצוותיו: השמרו לכם פן תִּשְׁכְּחוּ את ברית יי' אלהיכם (דבר' ד כג). לא עברתי ממצותיך ולא שָׁכַחְתִּי (שם כו יג). וַתִּשְׁכַּח תורת אלהיך אֶשְׁכַּח בניך גם אני (הוש' ד ו). נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שָׁכַחְתִּי (תהל' קיט קט). העזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהי שָׁכֵחָה (משלי ב יז). — ושכח האדם את האלהים5 ואת שמו: ורם לבבך וְשָׁכַחְתָּ את יי' אלהיך המוציאך מארץ מצרים (דבר' ח יד).  כי שָׁכַחַתְּ אלהי ישעך וצור מעזך לא זכרת (ישע' יז י). כי העוו את דרכם שָׁכְחוּ את יי' אלהיהם (ירמ' ג כא). ותלך אחר מאהביה ואתי שָׁכְחָה (הוש' ב יה). אם שָׁכַחְנוּ שם אלהינו ונפרש כפינו לאל זר (תהל' מד כא). בינו נא זאת שֹׁכְחֵי אלוה (שם נ כב). כן ארחות כל שֹׁכְחֵי אל ותקות חנף תאבד (איו' ח יג). — ושָׁכַח האלהים את האדם ומעשיו, שכח האל את בריתו, את חסדו וכדו', בדרך כלל בשלילה, או בשאלה שפרושה שלילת דבר כזה: כי אל רחום יי' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא יִשְׁכַּח את ברית אבתיך אשר נשבע להם (דבר' ד לא). נשבע יי' בגאון יעקב אם אֶשְׁכַּח לנצח כל מעשיהם (עמו' ח ז). כי דרש דמים אותם זכר לא שָׁכַח צעקת ענוים (תהל' ט יג). אמר (הרשע) בלבו שָׁכַח אל הסתיר פניו בל ראה לנצח (שם י יא). הֲשָׁכַח חנות אל אם קפץ באף רחמיו סלה (שם עז י). — ובתו"מ: העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעה"ב, שכחו בעה"ב ולא שכחוהו פועלים וכו' אינו שכחה (פאה ה ז). שנים שהתחילו באמצע השורה וכו' ושכחו לפניהם ולאחריהם וכו', יחיד שהתחיל מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו וכו' (שם ו ד). תינוקות שטמנו תאנים לשבת ושכחו לעשרן לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו (מעשר' ד ב). לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו (מע"ש ה יא). לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא (שבת א ג). כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת (שם ז א). מי שהיו לו ב' תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת חייב (שם יט ד). אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו (עירוב' ו ז). שכח מה אמר לו רבו כיצד יעשה (פסח' ח ב). קרא אתה בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת (יומא א ג). (קונם) שאיני אוכל ושאיני שותה ושכח ואכל ושתה (נדר' ג ב). כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו (ר' מאיר, אבות ג ח). כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים (ירוש' שביעית א ז). השוכח תבשיל על גבי כירתו בשבת, בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל (שם תרומ' ב ג). מפני שהאור נמשך לאחוריו והוא שוכח ומוציא את הפתילה (שם שבת ב א). שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש (ברכ' יג.). אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה וכו' אתה עזבתני ושכחתני וכו' אמר לה הקב"ה כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר (שם שם לב:). מנצפך צופים אמרום וכו' שכחום וחזרו ויסדום (שבת קד.). פ' הלכות למדתי מיהודה בן פדיא בחרישת הקבר וע"י שהייתי עסוק בצרכי רבים שכחתים (ריב"ל, מד"ר קהלת, כי העושק). — ובינ' פָעוּ', *שָׁכוּחַ, ששכחו אותו: ובשעה שאתה רואה שהתורה שכוחה מישראל ואין הכל משגיחין עליה את הוי מכנס בה (תוספת' ברכ' ז כד). ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, היינו עזובה היינו שכוחה6 (בבלי שם לב:). שכוח מעיקרו הוי שכחה, זכור ולבסוף שכוח אין שכחה (ב"מ יא.). — *ובמשמ' של בינ' פוֹעֵל7: ומודים חכמים לר' שמעון במניח ובשכוח ברשות הרבים וכו' שהן טהורין (תוספתא טהר' ט ט). והיא מתרתן (את התכשיטים) לחבירתה והיא שכוחה ומהלכת בהן ד' אמות (ר' בא, ירוש' שבת ו א). — ובסהמ"א: לרבות שכחת קמה ששכח מקצתה מלקצור (רש"י, דבר' כד יט). לא תנשני, לא תהיה שכוח מיראתי (הוא, ישע' מד כא). לא שכחו מלנקום נקמתו (הוא, ירמ' נא ה). זכור הוא שנשבע עליה אם יאכל חבירתה, אבל שכוח הוא שנשבע על חבירתה אם יאכל זו וכו' שבאכילה ראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והרי שכוח הוא על שבועת חבירתה וכו' (הוא, שבוע' כח:, ד"ה אכל זו). שונה אדם סדר אחד או שנים ולא שנה אותן לאחרים ולא נתעסק בהן ושכחן (ר"י בן יהודה, ספר מוסר ד יח). על כן יש לנו לומר שמה לא הוציאוהו היו הקהל שכוחים ממנו מצד שלא היה עומד ליבנות (ספר בר ששת, שאלה שלא). — ואמר הפיטן: ותאמר שכוחה לארך ימים ציון תביא אליה המון לאומים (ינאי, ותאמר אלמנה, קרוב' שבעה דנחמתא, זולאי, שיז). לזאת צוה בכל ימים ולילות לכך תזכור ולא תהיה שכוחה (במיטב שיר, פזמון של פסח, סדר ארם צובה, תשיד). —  ואמר המשורר: הטוב שיהיו מתים זכורים והארון והלוחות שכוחים (ר"י הלוי, דבריך, זמורה א, 12). זכור דודי ידידות יום פרידות ואל יהיו בעין שכלך שכוחים (הוא, סעפי, שם ג, 54). 

— נִפע', נִשְׁכַּח, נִשְׁכָּח, נִשְׁכַּחְתִּי, נִשְׁכְּחוּ, יִשָּׁכַח, תִּשָּׁכַח, תִּשָּׁכֵחַ, נִשְׁכָּחָה, נִשְׁכַּחַת, נִשְׁכָּחִים, — ששכחו אותו, נשכח האדם, העיר, הדבר: וקמו שבע שני רעב אחריהן וְנִשְׁכַּח כל השבע בארץ מצרים (בראש' מא ל). והיה ביום ההוא וְנִשְׁכַּחַת צר שבעים שנה (ישע' כג יה). קחי כנור סבי עיר זונה נשְׁכָּחָה (שם שם יו). כי נִשְׁכְּחוּ הצרות הראשנות וכי נסתרו מעיני (שם סה יו). כלמת עולם לא תִשָּׁכֵחַ (ירמ' כ יא). ברית עולם לא תִשָּׁכֵחַ (שם נ ה). כי לא לנצח יִשָּׁכַח אביון (תהל' ט יט). נִשְׁכַּחְתִּי כמת מלב (שם לא יג). בשכבר הימים הבאים הכל נִשְׁכָּח (קהל' ב יו). כי נִשְׁכַּח זכרם (שם ט ה). — ונשכחה השירה מפֶּה: וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תִשָּׁכַח מפי זרעו (דבר' לא כא). — ונשכח המקום מני רגל, לא הלכו בו: הַנִּשְׁכָּחִים מני רגל (איו' כח ד). — ובתו"מ8: ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות (תענ' ב ד). — ובתפלה: כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם (זכרונות, מוסף ר"ה). 

— פִע', שִׁכַּח, — עשה שלא יִזָּכֵר דבר, השבית אותו: שִׁכַּח יי' בציון מועד ושבת (איכ' ב ו). — ואמר בן סירא: טובת יום תשכח רעה ורעת יום תשכח טובה (ב"ס גני' יא כה). עת רעה תשכח תענוג (שם שם כז). — ובתו"מ גם במשמ' עשה שישכַּח האדם: ולא אמרו לערב בחצרות אלא כדי שלא לשכח את התינוקות (עירוב' ז ט). יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת9 עון (ר"ג, אבות ב ב). בטובה שהשפעתי לכם אתם משכחין את הרגל מביניכם, אני אשכח אתכם מן העולם (תוספתא סוט' ג יב, וכעין זה ספרי דבר' מג). הצרות האחרונות משכחות את הראשונות (ירוש' ברכ' א ט, בבלי שם יג). שונה הרבה ומשכח קמעא (אדר"נ יח). — ובמשמ' שָׁכַח: היגע תלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח (ר' יוחנן, ירוש' ברכ' ה א). כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר היה למד תורה ומשכחה (ר' יוחנן, שם הורי' ג ז). כל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו (ר' אליעזר, יומא לח:). הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת (ר' יהושע, סנה' צט.). בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדים ולא משכחין (מד"ר שה"ש, ישקני). יש לך אדם שהוא למד תורה בנערותו ומשכחה ובזקנותו הוא חוזר עליה (שם קהל', טוב אחרית דבר). — ובסהמ"א: כשעמדה עליהם מלכות יון הרשעה לשכחם10 מתורתך ולהעבירם מחקי רצונך (בימי מתתיהו, תפלה לחנכה, סדור רסע"ג השלם ב, פב.). אל תקרא ויִשְכחהו אלא ויְשַׁכחהו, כשהיה יוצא לשוק היה זוכרו וכשנכנס היה שוכחו (מדה"ג בראש' מ כג, מרגליות, תרעט). — ואמר הפיטן: שכַּח והסר קנאת אפרים (ינאי, כבוד יום, קרוב' במדבר, זולאי, קפח). בקראי ענני יום שבחיך עצבי ישַכְּחוני (רשב"ג, אלהים אלי, ביאליק-רבניצקי ב, 178). והסר יגוני ושַכּח אוני (ר"י הלוי, יושב אמלל, זמורה ז, 274). 

— הִפע', הַשְׁכִּיחַ, — הִשְׁכִּיחַ, עשה ששכחו: החשבים לְהַשְׁכִּיחַ  את עמי שמי בחלומתם אשר יספרו איש לרעהו (ירמ' כג כז). — ובתו"מ11: זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו מאחר שבא להשכיחו (שמואל, ביצה טו:). — ובסהמ"א: שכח אדם מצוה אחת משכיחין אותו מצוות הרבה (מדה"ג שמות טו כו, הופמן, 170). כשעמדה עליהם מלכות יון הרשעה להשכיחם12 תורתך ולהעבירם מחקי רצונך (בימי מתתיהו, תפלה לחנכה, נוסח אשכנז). — ואמר המשורר: וכל אשר קרהו תשכיח (ר"י הלוי, צאן אבדות, זמורה ח, 393). 

— הִתפ', יִשְׁתַּכְּחוּ, — כמו נִפע': ראיתי רשעים קברים ובאו וממקום קדוש יהלכו וְיִשְׁתַּכְּחוּ בעיר אשר כן עשו (קהל' ח י). — ובתו"מ: בראשונה שהיתה תורה משתכחת מישראל היו זקינים מבליעין אותה ביניהן (תוספת' ברכ' ז כג). שסוף התורה עתידה להשתכח (מכי' מסכ' דפסחא יב). אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש שנ' נשכחתי כמת מלב וכו' (רב, ברכ' נח:). כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום סוף מחריב את ביתו וכו' ותלמודו משתכח ממנו (פסח' מט.). שלשה דברים עלו במחשבה לבראות וכו' על המת שיסריח ועל המת שישתכח מן הלב (שם נד:). מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל (תמורה יד:). שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה (שמואל, שם טו:). אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה (ר"י נפחא, שם טז.). והיתה ידך עמדי, שלא ישתכח תלמודי מלבי (שם). ששים הלכות למדני ר"י בן פדייה בחרישת הקבר וכולן נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי צבור (ריב"ל, מד"ר שמות ו). — ובסהמ"א: תלמודו עומד בידו ואינו משתכח ומבואר ומסולק מן הספק (ר"י בן יהודה, ס' מוסר א ה). — ואמר המשורר: מה תחשקי תבל והדרתה כמו רוח אשר עברה ומשתכחת (רמב"ע, נפש אשר לא שמעה, ברודי, עח). איה אבותיך, אמור נבל, הלא נשתכחו מלב ומשפתים (ראב"ע, באתי ביום צום, כהנא א, 14). 

— פֻע', °שֻׁכַּח, — כמו נִפע', ואמר הפיטן: תמור כסף נמאס דור נשכח קחת, קננו שנית כי שכחנו מזכרון (יוסי בן יוסי, אפחד במעשי, מוסף ב ר"ה). — ואמר המשורר: יזכר אסיפת אח לעולם אנוש ושאר מיתות קרובי איש לימים משכחות (ר"ש הנגיד, גל מעלי ראשי, הברמן א, 52).