*, ש"נ, — א) שה"פ מן שָׁכַח, מעשה השוכח דבר, d. Vergessen; oubli; forgetting, גם בצרופים כגון שר שכחה: שאין לפניו (לפני האל) לא עולה ולא שכחה (ר' אלעזר הקפר, אב' ד כב). אמרה לפניו (כנסת ישראל) הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל, אמר לה גם אלה תשכחנה, אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, אמר לה ואנכי לא אשכחך (ר"ל, ברכ' לב:). יודעין רשעים שדרכם למיתה וכו' שמא תאמר שכחה היא מהן ת"ל ואחריהם בפיהם ירצו סלה (רבה, שבת לא:). ואין שכחה לפני המקום (בן עזאי, מד"ר שה"ש ג, מי זאת). — ב) העֹמר הנשכח בשדה השיך לעני:  נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום וכו' וכן בלקט וכן בעומר השכחה (פאה ד ג). נכרי שקצר שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה, ר' יהודה מחייב בשכחה, שאין השכחה אלא בשעת העמור (שם שם ו). המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני (שם ה ה). העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית וכו' הרי זה אינו שכחה (שם שם ז). כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה יש לו שכחה, ממנו ולגורן אין לו שכחה, למקום שאינו גמר מלאכה אין לו שכחה, ממנו ולגורן יש לו שכחה (שם שם ח). כל שהוא בבל תשוב שכחה ושאינו בבל תשוב אינו שכחה (שם ו ד). שני עמרים שכחה, שלשה אינם שכחה (שם שם ה). ובתפלה:  כי אין שכחה לפני כסא כבודך (אתה זוכר, מוסף ר"ה). — ובסהמ"א: הלא תראה איך הושם באדם הזכרון והשכחה והמה מתחלפים ושונים זה מזה (ר"י א"ת, חו"ה, הבחינה ה). ולהיות לי לעזר לעת הזקנה אשר השקפנו עליה והיה קורא אותה אפלטון אם השכחה (הוא, הקד' הרקמה לריב"ג, וילנסקי, כד). מקבץ  (ספר הרקמה) רוב שרשי הלשון הנמצאים במקרא, כי אם מה שמנעה ממנו השכחה הממונה על האדם או טרדת הלב (שם שם, כו). הזקנה אם השכחה (צואת ר"י א"ת, דרך טוב'). — °פורה שר של שכחה, עי' ב. פּוּרָה.