שָׁכֵחַ

ת"ז, מ"ר שְׁכֵחִים, סמ' שְׁכֵחֵי, —  מי ששָׁכַח דבר ואינו זוכרו: ואתם עזבי יי' הַשְׁכֵחִים את הר קדשי הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך (ישע' סה יא). — ושָׁכֵחַ אלהים: ישובו רשעים לשאולה כל גוים שְׁכֵחֵי אלהים1 (תהל' ט יח). —  ובתו"מ: היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלין שכיחין עומרין שבמקום פלוני ושכחוהו אין זו שכחה (ירוש' פאה ה ו). שבת שחלה להיות בחנוכה שאסור לראות מטבע לאור החנוכה הרי אינו שכיח ומוצא את הפתילה (שם שבת ב א). במה אשה יוצאת כו' רב נחמן בר יעקב אמר על ידי שהיא מתרתן וכו' והיא שכיחה ומהלכת בהן ארבע אמות (שם שם ו א). —  ואמר המשורר: ולכל נטושי דת ונדחיו הביא במסרת ומחברת, ולכל שכחי דין ותושיה היתה תעודתו למזכרת (ר"ש הנגיד, שירה בפי, בן תהלים, הברמן ב 41). הלנו נחלה רק מקדשי אל ואיך נהיה להר קדשו שכחים (ר"י הלוי, דבריך, זמורה א, 12 ).



1 ] גם כאן, כמו בצרוף זה בפעל, אפשר שלפנינו כנוי סופרים במק' כחשי אלהים, כופרים בו.]

חיפוש במילון: