שַׁלְאֲנָן

1, תוש"ז, שָׁלֵו ושאנן: זה ימות בעצם תמו כלו שַׁלְאֲנָן ושליו (איו' כא כג). — ובתו"מ: ושיחתו נחת רוח והרהור לבו בטח ושלאנן (פסיק' רב', שוש אשיש, קסד). —  ואמר הפיטן:  פרחי חלד תשלֵו בטל שלאנן ושלו (ר"א קליר, אלים ביום מחסן, תפלת טל). — ואמר המשורר:  ואז תשכון מנוחות שאננות ותהיה שלאנן מכל רגשות (ר"י א"ת, הקד' לתרגום תקון מדה"נ).



1 [הפרשנות המסרתית ראתה כאן צורה מרחבת מן שאנן בתוספת אלף, כך ריב"ג (הקד' הרקמה, וילנסקי, כא ושם בשער ו, וילנסקי, נז) וראב"ע (צחות), או כהרכבת המלים שלו ושאנן, וכך מעין גנים לאיוב.  ואפשר שנולדה צורה כזאת אף בדבור, עד שיתכן לראות את המלה הקימת בלשון קדמונינו. אך לדעת רֹב החדשים אין כאן אלא ט"ס במקום שאנן ע"פ ושליו שאחריו, וקשה להכריע.  ועי' Ruzicka, Konsonant. Dissimilation, עמ' 221.]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים