שָׁלַו, פ"ע, שָׁלַותּי, שָׁלוּ, יִשְׁלָיוּ, — ישב ללא דאגה, sorglos sein; être sans souci; to have no care: מדוע דרך רשעים צלחה שָׁלוּ כל בגדי בגד (ירמ' יב א). שאלו שלום ירושלם  יִשְׁלָיוּ אהביך (תהל' קכב ו). לא שָׁלַוְתִּי ולא שקמתי ולא נחתי ויבא רגז (איו' ג כו). יִשְׁלָיוּ אהלים לשדדים1 ובטחות למרגיזי אל (שם יב ו). היו צריה לראש איביה שָׁלוּ (איכה א ה)2. — ואמר המשורר: מי יאו ראות כיום מתים היו ויהי לאות כי נעים ישליו (יצחק אבן גיאת, את מחזה, שעה"ש 25). איך ישלו לבי ואיך ייטב ביום לא אחזה ציון ולא בניה (ר"י הלוי, התנכרה, זמורה ג, 60). נאות שלום שלו למה שאיתם וכו' שלו כאשר ימי קדם שליתם (הוא, אמר לצבא שחקים, שם שם, 88). יסוד עולם שלה ושלם בנעם (הוא, למי בקעו, שם שם 101). ואיך אשקוט ואיך אשלה ונפשי אל בני תכלה (ראב"ע, תוחלתי נכזבה, כהנא א, 32). איך ישליו בלבי קרבי אשר כים יהמיו (הוא, איך ישליו, שם, 50). מלחמות בך יהיו ובימי ישליו (הוא, אל אחד, שם, 112). אימות מות עלי נפלו בקרב עלי מרעים שלו (בנימן בן אברהם מהענוים, בצרתה לי, מבחר השירה העברית באיטליה, שירמן, צז). כל היקום ייראו מיום תמותה ולא יבטח וישלה אנוש כי אם בבור שחת (אלעזר בן יעקב הבבלי, מי זאת, ברודי, יב). ואיך ישלו בני תבל בחלדם ובשלום יבואומו פחדים (הוא, זמן בוגד, שם, קד). 

— נִפע', תִּשָּׁלוּ, — נִשְׁלָה, לא שם לב, התרשל, nachlässig sein; être négligent; to be careless: בני עתה אל תִּשָּׁלוּ כי בכם בחר יי' לעמד לפניו לשרתו (דהי"ב כט י-יא). — ואמר הפיטן: בנצח ירוץ ולא ישלה3 (רסע"ג, באדני יצדקו, סדור רסע"ג, רפה). — ובמשמ' ישב בשקט, ואמר הפיטן: מי ישלו ומי יתיסר (ונתנה תקף, מוסף יוה"כ).

— הִפע', תַּשְׁלֶה, — הִשְׁלָה ראובן את שמעון, גרם לו להיות שלו ושאנן, גם שכאין סבה לכך, sorglos machen, vertrösten; tranquilliser, amuser des belles promesses; to make careless, feed with promises: וותאמר השאלתי בן מאת אדני הלא אמרתי לא תַשְׁלֶה אתי4 (מ"ב ד כח). — ובסהמ"א: להשקיט לחוצים, לשלח רצוצים, להשלות חלוצים (שלמה ראש הישיבה, אגרות ר' שמואל בן עלי ובני דורו, תרביץ א ג, 22). — ואמר הפיטן: לשאננו להשליוו (ינאי, קרוב' בראש', זולאי, מב).  — ואמר המשורר: לולא משה מניס עצבי בשפת נפת ובצוף מענה, ישלה מכתב ידו חרדת לבי ושלום נפשי יענה (יוסף בן סהל, איכה יועם, שעה"ש 86).