שָׁלוּחַ

* 1, ש"ז, — זה שנשלח לעשות דבר בשם ששולחו,  Abgesandter; envoyé; delegate: המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו (ברכ' ה ה). האומר לשלוחו צא ותרום, תורם כדעתו של בעל הבית (תרומ' ד ד). מסרוהו זקני בית הדין לזקני כהונה וכו' ואומרים לו אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית הדין וכו' (יומא א ה). שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה (סוכ' ב ד). על ששה חדשים השלוחין יוצאין (ר"ה א ג). מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל (כתוב' ד ה). והלא אומר בן אדם לשלוחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין (נדר' ז א). האיש מקדש בו ובשלוחו, האשה מתקדשת בה ובשלוחה (קדוש' ב א). מי שנתן רשות לשלוחו לקדש בתו והלך הוא וקדשה אם שלו קדמו קדושיו קדושין ואם של שלוחו קדמו קדושיו קדושין (שם ד ט). הגוזל את חברו שוה פרוטה וכו' לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו אבל נותן לשליח בית דין (ב"ק ט ה). השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו, או ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו של שואל, ומת, פטור (ב"מ ח ג). וכותבין ושולחין שלוחים בכל המקומות איש פלוני בן איש פלוני נתחיב מיתה בבית דין (סנה' יא ד). שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב ועושין אותו (את העמר) כריכות במחובר לקרקע (מנח' י ג). גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית, אתם עושין שליח ואין הגוי עושה שליח (ירוש' דמאי ו א). וישר' מוכיחין על עצמן שהן שלוחיהן של ישראל (שם פסח' ד א). שלוחי מצוה אינן ניזוקין (ר' אלעזר, בבלי שם ח). אמר בעל הבית לשלוחו תן להם חתיכה לאורחין והוא אמר טלו שתים והן נטלו שלש כולן מעלו (כתוב' צח:). אתה הוא ה' לבדך וכו' שלוחיך לא כשלוחי בשר ודם, שלוחי בשר ודם ממקום שמשתלחים לשם מחזירים שליחותן אבל שלוחיך למקום שמשתלחין משם מחזירין שליחותן (ר' אושעיא, ב"ב, כה.). וירא בלק כיון שבאו שלוחיו אצל בלעם אמר לו הקב"ה מי האנשים אמר לו בלעם בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי (מד"ר במד' כ). — ובסהמ"א: ויש בשלוחי צבור מי שמחמיר על עצמו לפסוע (תשו' הגאו' רנו, הרכבי, 131). ישו הנוצרי ותלמידיו ושלוחיו אשר יקראו להם אפושטוליש (פרופייט דוראן, כלימת  הגויים א, הצופה מארץ הגר ג, 401). — °ופתגם: בהתאחר שלוחך קוה לטוב (מאמר החכם, מנחת קנאות לאבא מארי, מכתב פא). — °ושלוח במשמ' נביא: ויצוה לישראל מצות חדשות באות ע"י השלוח (לקוטי קדמוניות, פנסקר, 59).



1 [בעקר, כמובן, בינו' פעו' מן שָׁלַח, בשמוש כש"ע, זה שנשלח, בהבדל מה מן שָׁלִיחַ, שתפקידו הקבוע הוא לשמש כנשלח בשליחות. ואמנם מפני דמיון האותיות ו-י בכתב שבמקורות קשה לקבוע בכל מקום לאיזו מלה הכונה, שלוח או שליח ועי' שם.]

חיפוש במילון: