1 [מסרת הנקוד הבינה מלה זו כלשון א. שֵׁנָה, אולי כצורה ארמית, ואחריה הלכו כל התרגומים (כגון השבעים ὃταν δῷ τοῖς  ἀγαπητοῖς αὐτοῦ ὕπνον, ולג' dederit dilectis suis somnum), ומכאן פתגם שגור בכמה לשונות, כגון Den seinen gibts der Herr im Schlafe, לאנשי שלומו יתן האל (אֹשר) בשנתם וכדו' (ודומה לזה תרגום לוטר לפסוק: (denn seinen Freude gibt er´s schlafend). אך למעשה אין "ידידו" כאן, אלא (כמו ב (ישע' ה א), עי' ב. קֶרֶן, הערות) יְדִידְיָה, שמו של שלמה המלך, אשר לפי הכותרת המזמור מיֻחס אליו; ואין כֵּן במקרא לשון נגיד, כאלו אמר הכתוב: אלה עמלים יומם ולילה לשוא, אבל לידידו יתן האל כל דבר Fשהוא ישן, ואף אין בזה מעבר לענין הבנים, שמדֻבר עליו בלבד בהמשך המזמר עד סופו: כחצים ביד גבור כן בני הנעורים, אשרי הגבר אשר מלא אשפתו מהם וכו'. ומכאן שהכונה בבית שהאל בונה למלך, לבנים ובני בנים, בדברו אל ירבעם (מ"א יח לח): ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד. ועל כן נקראו הבנים בפס' גW נחלת יי', כי הבנים הם הנחלה, החלק הנתן ל"ידידו" מידו, ולא השֵּׁנָה. והנה טבעי הוא להניח, כי יֻחס לשלמה מזמור בזה על נחלת יי' בנים, בעת שנולד לו בן, ובהזדמנות כזאת הוא שאמרו לו בברכה (כדגמת יוסף יי' לי בן אחד): יתן יי' לידידו (ז"א לשלמה) (בן) שֵׁנָא, ז"א בן שֵׁנִי. וכנראה זאת כונתו הפשוטה של כתוב זה.]