1, ש"נ, סמי' שְׁנַת, כנ' שְׁנָתוֹ, שְׁנָתָהּ, מ"ר שָׁנִים, סמי' שְׁנֵי, שְׁנוֹת, כנ' שָׁנָיו, שָׁנֵינוּ, שְׁנֵיהֶם, שְׁנוֹתַי, שְׁנוֹתֶיךָ, שְׁנוֹתַיִךְ, שְׁנוֹתָיו, שְׁנוֹתֵינוּ, שְׁנוֹתָם, —   תקופה של שנים-עשר חדשי החמה, Jahr; année; year: יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים וְשָׁנִים (בראש' א יד). ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שָׁנָה ושלשים שָׁנָה וימת (בראש' ה ה). אלה תולדת שם שם בן מאת שָׁנָה ויולד את ארפכשד שְׁנָתַיִם אחר המבול (בראש' יא י). שתים עשרה שָׁנָה עבדו את כדרלעמר ושלש עשרה שָׁנָה מרדו ובארבע עשרה שָׁנָה בא כדרלעמר (בראש' יד ד-ה). ואלה ימי שְׁנֵי חיי אברהם אשר חי מאת שָׁנָה ושבעים שָׁנָה וחמש שָׁנִים (בראש' כה ז). שה תמים זכר בן שָׁנָה יהיה לכם (שמות יב ה). וחברון שבע שָׁנִים נבנתה לפני צען מצרים (במד' יג כב). במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לַשָּׁנָה יום לַשָּׁנָה תשאו את עונותיכם ארבעים שָׁנָה (במד' יד לד). לא יקשה בעינך בשלחך אתו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שָׁנִים (דבר' יה יח). וברזלי זקן מאד בן שמנים שָׁנָה (ש"ב יט לג). בן שלשים ושתים שָׁנָה היה במלכו ושמנה שנה2 מלך בירושלם (מ"ב ח יז). והספתי על ימיך חמש עשרה שָׁנָה (מ"ב כ ו). ספו שָׁנָה על שָׁנָה חגים ינקפו (ישע' כט א). כי יום נקם ליי' שְׁנַת שלומים לריב ציון (ישע' לד ח). לקרא שְׁנַת רצון ליי' (ישע' סא ב). וּבִשְׁנַת בצרת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי (ירמ' יז ח). דברי עמוס אשר היה בנקדים מתקוע אשר חזה וכו' שְׁנָתַיִם לפני הרעש (עמוס א א). וערבה ליי' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וּכְשָׁנִים קדמניות (מלא' ג ד). בִּשְׁנָת שלוש למלכו עשה משתה (אסתר א ג). — ובצירוף השם הנרדף ימים: וימי מקץ שְׁנָתַיִם ימים ופרעה חלם (בראש' מא א). — וע"פ רב בא צרוף זה בסדר הפוך, ימי שנים: ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שְׁנֵי חייך ויאמר יעקב אל פרעה ימי שְׁנֵי מגורי שלשים ומאת שָׁנַה מעט ורעים היו ימי שְׁנֵי חיי ולא השיגו את ימי שְׁנֵי חיי אבותי בימי מגוריהם (בראש' מז ח-ט). — ומ"ר שנות: זכר ימות עולם בינו שְׁנוֹת דר ודר (דבר' לב ז). ימי שְׁנוֹתֵינוּ בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה (תהל' צ י). כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שְׁנוֹת חיים (משלי ט יא)3. — ואחרית השנים, כמו אחרית הימים: מימים רבים תפקד באחרית הַשָּׁנִים תבוא אל ארץ משובבת מחרב (יחזק' לח ח). — וחלקי השנה ותקופותיה: חדשי השנה: החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי הַשָּׁנָה (שמות יב ב). זאת עלת חדש בחדשו לחדשי הַשָּׁנָה (במד' כח יד). ולשלמה שנים עשר נצבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת ביתו חדש בַּשָּׁנָה יהיה על אחד לכלכל (מ"א ד ז). — צאת השנה: וחג האסף בצאת הַשָּׁנָה באספך את מעשיך מן השדה (שמות כג יו). — אחרית ראש, ראשית השנה: ארץ אשר יי' אלהיך דרש אתה תמיד עיני יי' אלהיך בה מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה ועד אחרית שָׁנָה (דבר' יא יב). בעשרים וחמש שָׁנָה לגלותנו בראש הַשָּׁנָה בעשור לחדש (יחזק' מ א). — תקופת השנה: וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים וחג האסיף תקופת הַשָּׁנָה (שמות לד כב). במקור נדפס 'שמות בד כב'. ויהי לתקופת הַשָּׁנָה עלה עליו חיל ארם וכו' (דהי"ב כד כג). — תשובת השנה: ויהי לתשובת הַשָּׁנָה לעת צאת המלכים וישלח דוד וכו' (ש"ב יא א). ודע וראה את אשר תעשה כי לתשובת הַשָּׁנָה מלך ארם עלה עליך (מ"א כ כב). ולתשובת הַשָּׁנָה שלח המלך נבוכדנאצר ויבאה בבלה (דהי"ב לו י). — ובשנה השביעית במחזור שנים: וּבַַשָּׁנָה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ (ויקר' כח ד). השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שְׁנַת השבע שנת שמיטה (דבר' יה ט). ונטש את הַשָּׁנָה השביעית ומשא כל יד (נחמ' י לב). — ובמנית שנים למעשר: מקצה שלש שָׁנִים תוציא את כל מעשר תבואתך בַַשָּׁנָה ההוא (דבר' יד כח). כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בַַּשָּׁנָה השלישת שְׁנַת המעשר ונתתה ללוי וכו' (דבר' כו יב). — ובמנית חמשים שנה ליובל: וספרת לך שבע שבתת שָׁנִים שבע שָׁנִים שבע פעמים והיו לך שבע שבתת הַשָּׁנִים תשע וארבעים שָׁנָה (ויקר' כה ח). וקדשתם את שְׁנַת החמשים שָׁנָה וכו' יובל היא  שְׁנַת החמשים שָׁנָה תהיה לכם (שם י-יא). ואם לא מצאה ידו די השיב לו והיה ממכרו ביד הקנה אתו עד שְׁנַת היובל ויצא ביבל ושב לאחזתו (שם כח). — ובצירוף בן-שנתו, במובן בן-שנה4: תביא כבש בן שְׁנָתוֹ לעלה (ויקר' יב ו). וביום השמיני יקח שני כבשים תמימם וכבשה אחת בת שְׁנָתָהּ תמימה (ויקר' יד י). — ובהכפלת המלה שנה בצרופים שונים: כשכיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יהיה עמו (ויקר' כה נג). עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שָׁנָה שָׁנָה (דבר' יד כב). לפני יי' אלהיך תאכלנו שָׁנָה בְשָׁנָה (דבר' יה כ). והלך מדי שָׁנָה בְּשָׁנָה וסבב בית אל והגלגל והמצפה (ש"א ז טז). ולא העלה מנחה למלך אשור כְּשָׁנָה בְּשָׁנָה (מ"ב יז ד). לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שָׁנָה וְשָׁנָה (אסתר ט כא). והם מביאים איש מנחתו כלי כסף וכלי זהב ושלמות נשק ובשמים סוסים ופרדים דבר שָׁנָה בְּשָׁנָה (דהי"ב ט כד). — ובתו"מ גם במשמ' של י"ב (או י"ג) חדשי הלבנה וגם בצרופים כגון משנה לשנה, שנה שנתים: הרי אני כבן שבעים שנה (ראב"ע, ברכ' א ה). נאמנים על הלקט ועל השכחה ועל הפאה בשעתן ועל מעשר עני בכל שנתו (פאה ח ב). וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע חייב במעשרות (שביעית ד ז). מעות שנמצאו וכו' בירושלים בשעת הרגל מעשר ובשאר כל ימות השנה חולין (שקלים ז ב). ארבעה ראשי שנים הם באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה וכו' באחד בתשרי ראש השנה לשנים וכו' באחד בשבט ראש השנה לאילן (ר"ה א א). התינוקות אין מענין אותם ביום הכפורים אבל מחנכין אותם לפני שנה ולפני שנתים5 (יומא ח ד). ואיזו היא סוכה ישנה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום אבל אם עשאה לשם חג אפלו מתחילת השנה כשרה (סוכה א א). כשירדתי לנהרדעא לעבר שנה מצאני נחמיה איש בית דלי וכו' (ר"ע, יבמות טז ז). ונותן לה מטה ומפץ וכו' ומנעלים ממועד למועד וכלים של חמשים זוז משנה לשנה (כתוב' ה ח). קומם יין שאיני טועם וכו' שנה זו אסור בכל השנה וראש השנה לעתיד לבוא (נדרים ח א). אם יש לה זכות היתה תולה לה, יש זכות תולה שנה אחת יש זכות תולה שתי שנים יש זכות תולה שלוש שנים (סוטה ג ד). המשכיר בית לחברו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר, השכיר לו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר (ב"מ ח ח). חזקת הבתים וכו' חזקתן שלוש שנים מיום ליום, שדה הבעל חזקתה שלוש שנים ואינה צריכה מיום ליום (ב"ב ג א). היו בודקין אותן בשבע חקירות באיזו שבוע באיזו שנה באיזה חדש וכו' (סנה' ה א). הם העידו שמעברין את השנה בכל אדר וכו' הן העידו שמעברין את השנה על תנאי וכו' ועיברו את השנה על תנאי וכו' ונמצאת השנה מעוברת (ר' יהושע ור' פפייס, עדיות ז ז). בן חמש שנים למקרא בן עשר שנים למשנה (יהודה בן תימא, אבות ה כא). כל האשמות שבתורה באין בני שתים ובאין בכסף שקלים חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע שהן באין בני שנתן ואינן באין בכסף שקלים (זבחים י ה). ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח (ערכין ב ג). עגלה בת שנתה ופרה בת שתים (ר"א, פרה א א). כבשים בני שנה ואילים בני שתים וכלם מיום ליום (שם א ג). משה מת בשבעה באדר ואכלו ממנו (מן המן) עשרים וארבעה ימים של אדר הראשון ושלשים של אדר השני ששנת עבור היתה (מכי' בשלח, מסכ' ד פרשת ה). לשנה אחרת קבעום שמנה ימים טובים (מגלת תענית ט, וכעין זה שבת כא:). לא יצאה שנתן עד שמתו (ירוש' ברכות ו ב). יהי רצון מלפניך שתהא השנה הזאת שנת זול שנת שובע שנת משא ומתן שנת גשומה ושחונה וטלולה (שם יומא ה ג)6. ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה ובשנה האחרונה אמר להן בשנה הזאת אני מת (שם). לעולם ישלים אדם וכו' שכל המשלים פרשיותוו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו (ר' אמי, ברכ' ח:). כל שנותיו של דוד לא ראה חלום טוב וכל שנותיו של אחיתופל לא ראה חלום רע (ברכ' נה:). תמיה אני אם יוציא זה שנתו, ולא הוציא שנתו (ר"א, ערובין סג.). כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה (ר"ה ב.). גוזרי גזירות שבירושלים אומרים נטיעה בת שנתה שתי כסף בת שתי שנים ארבעה כסף (ר' יוסי, ב"ק נח:). פעם אחת באה אשה לפניו בשני בצורת (ב"ב יא.). — ובשם אחת הברכות שבתפלה: מזכירין גבורת גשמים בתחית המתים ושואלין הגשמים בברכת השנים (ברכ' ה ב). כל השנה כלה מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים (בבלי שם כט.). שנים וחמשים שבתות יש בשנת החמה (מד"ר במד' יד). וימירו את כבודם בתבנית שור שומע אני בשור של מעלן וכו' א"ל ומה אתה מקיים וימירו וכו' בשור של שאר ימות השנה7 (שם שה"ש א, לססתי). — ובתפלה: וברך שנתנו כשנים הטובות (תפלת י"ח). אבינו מלכנו חדש עלינו שנה טובה (תפלת אבינו מלכנו). — ובסהמ"א: חשבון ימות שנו' הלבנה ג' מאות ונ"ד ימים ושליש יום ותתע"ו חלקים (פרקי דר"א ז). ומושיבין הגדול שבשבעים וכו' והוא הנקרא אב בית דין ושאר השבעים יושבין לפניו כפי שניהם וכפי מעלתם (רמב"ם, קדוש החדש א ג). ואלו הן הדברים שהן העיקר שמעברין בשבילן כדי שיהיו השנים שני החמה (שם שם ד ד). וי"ט שנים שי"ב מהם פשוטות וז' מעוברו' וכו' נקראים מחזור הלבנה (טור או"ח, תכז). וקביעות השנה לידע אם היא שלמה או חסרה או כסדרן תלוי ביום קביעת ראש השנה (שם תכח). ויש עוד כללים בסידור השני' שנה שר"ה ביום ז' לא תהיה כסדרה וכו' (שם שם). ששאלת בענין שכירו' הבתי' שיש ראשי שנים קבועי' לשכירו' הבתי' וכו' ולא דברו זה עם זה כלום בשכירו' שנה הבאה (שם, חו"מ שי"ג). לשנה הבאה בירושלים (בסוף הגדה ש"פ). — ושנה כבושה, במשמ' שנה מעוברת, עי' כָּבוּשׂ. — ושנה עדופה, שנה היתֵרה על השנה התמימה, של 365 יום: ונהיה דורשים על מדת שנת החמה התמימה ויעלה בידינו מדת שנה עדופה (ראב"ח, הנשיא, ספר העבור א, 77). — ואמר הפיטן: תזכו לשנים רבות תענו ותעתרו (ר"י הלוי, דיואן ג, 305). תכלה שנה וקללותיה (אחות קטנה, מעריב א ר"ה). תחל שנה וברכותיה (שם). — ואמר המשורר: וסהר בכל מזל חצי יום ויומים להשלים ימי חדש בחדשו ולשנותיו (רמב"ע, בשם האל, ברודי רלט). — ובנוסחות ברכה בין אדם לחברו: לשנה טובה תכתב ותחתם, תזכה לשנים רבות, עד מאה ועשרים שנה, נוהג בדבור.