1 [בבאור מלה זו התלבטו קדמונים ואחרונים. השבעי' תרגמו εὐϑενούντων, ז"א שאננים, כתרגומם לשאננים בתהל' קכג ד, ולפי זה ולג' laetautium, אבל Vetus Latina (עי' הכספלה, הוצ' פילד) תרג' iterationis, כלשון שניות וחזרה; עקילס וסומכוס כלשון שאון וצעקה ἠχούντων  vociferantium. הסורי מעתיק את המלה העברית (ובאלפא דשנאן) והתרג' הארמי מצא כאן רמז למלאכים, אבל לא שהבין כך את המלה, כי מלשונו (ארתיכין דאלהא תרי רבבן דנור תרין אלפין דאנגליא מדברין להון) יוצא, כי הבין שנאן כלשון שנים, לשם הקבלה אל רבתים, ואין דאנגליא אלא השלמה, כדי לומר לך מי הם אלפים אלו, כי כן טבעי הדבר שיהיו מלאכים בחילו של אלהים. ומתוך דרוש כזה הפך שמוש המלה שנאם ככנוי (לא כשם) למלאכים למסרת. ואלה עקר דברי חז"ל בפסיקתא דר"כ (בחדש השלישי, בובר קח.): וכולן ירדו שנונין לכלות את שונאיהן של ישראל וכו', ד"א הגאון (בעקר: שֶׁנָּאִן) המשובחין שבהם. ובפסיקת' רב' (י' הדברות פ' קמיי א, קג. וכו'): [שנאן שאינן] עד מרום שאין סופיסטוס יכול לחשוב וכו' ר' עזריה ור' יהודה בי ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי ויבותיים שאין להם מניין, אלפי שאין להם מספר, ורבנין אמרין ירדו שנונים על העולם להחריבו וכו' א"ר אלעזר שנאן הנאין והמשובחין וכו' ע"כ. ומכאן גם רש"י: שנונים, מלאכים חדשים. וריב"ג כתב בס' השרשים: כבר שמשו במלה הזאת הפייטנים הרבה במלאכים וקראו אותם שנאנים, ואפשר שיהיה שרשה מן ישנא הכתם הטוב בתמורת האלף מיוד כלומר אלפים שונין זה מזה ויהיה עקרו שנין על משקל ענין ובנין ע"כ, ולפי זה ראב"ע: אלפי שנים במספר כמו אלף אלף, ואל"ף שנאן תחת יוד בניין קניין. ורד"ק בשרשים: מהגו במלה הזאת לקרוא המלאכים בזה הלשון שנאנים, ויש אומרים ששרשו שנה והאל"ף תמורת היו"ד הבאה תמורת למ"ד הפעל בפלס קִנְיָן בּנְיָן,  רוצה לומר אלפים שָׁנִים ע"כ, ומן החדשים היו שהציעו תיקונים כגון שׂנְאִם או ישראל. 

ואכן העורך בספרו על ארון הקדש משנת 1922 העיר על כך, כי כשם שבא באותו מזמור פס' ב (יקום אלהים יפוצו איביו וינוסו משנאיו מפניו, בהחלפת אלהים במק' יי' כבכל קבוצה זו של מזמורים) כנגד מאמר משה בנסֹע הארון (קומה יי' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך), כן בא 'רכב אלהים רבתים אלפי שנאן' כנגד דבריו בשוב הארון: שובה יי' רבבות אלפי ישראל, וגם לפי זה כאלו קרוב הדבר שבא שנאן במק' ישראל. ואולם א) אין בחלופי הכתיב המצויים במקרא חלוף מרחיק כדגמת שנאן במק' ישראל, ועל כן קשה לקבל הנחה כזאת על אף שויון האותיות ש-א בשתי המלים. כמו כן אמנם נֻסחו שני המאמרים בס' במדבר ובמזמור שלפנינו על פי נסחה אחת, אבל בעוד שבתורה דֻבר על ארון האלהים ותפקידו לגבי ישראל, הנה מדבר במזמור בעקר על מלחמת האלהים בשר הים, כמבֹאר בפרט בהערה לערך שָׁלַג, שלפיה גם בָּשָׁן (ז"א נחש) וגבננים (הוא: גַּב-נֻנִים, גוף התנינים) שם רמזים הם לאותה מלחמה בששר הים, לויתן נחש ברח, בימי בראשית. והואיל ואין רִבֹּתַיִם במקום אחר במקרא, ואין זה טבעי בלשון הקדומה ובסגנון השירה בתקבלת לאמר 'רבתים אלפי' (שונה מזה בפרוזה בראש' כד ס: היי לאלפי רבבה) אלא לחלק את המלים המקבילות האלה לשתי צלעות החרוז כמו, למשל, בכתוב: והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה (דבר' לג יז), על כך אפשר לקרא: רכב אלהים רִבֹּת (ז"א רבבות) יָם אלפי שנאן, כנגוד "אלפ (ברבוי) רבת" המצוי בהוראה זו באוגרית', ולפי זה בא שנאן בהקבלה אל יָם, וככנוי לשר הים, יריבו ואויבו של האל במזמור; ועל כן אפשר שנקרא שר הים במובן זה, בתאר שגור: שַׂנְאָן, השונא, וזה כנראה פשוטו של הכתוב, וצ"ע. וכן נמצא התאר שַׁנְאַאנ شنآن באותה משמ' בערב'.]