1 [עי' בהער' שאחר זו.]

2 [במקום זה כתוב בתוספת' בכור' ה ב, בנוסח הדפוסים: בעל הקיפין והשיופצד, אצבעותיו גרומות אצבעותיו מרוככות זו על זו, שהיתה אצבע גדולה עקומה פסול וכו', ע"כ, ואצל (צוק"מ, שם  ה ד): בעל הפיקין (כך נכון) ושפיוגד וכו'.
המפרשים לא עמדו על הוראתה ומקורה של המלה, וכן אין (.Bibl. Tal. med, עמ' 269) מנסה להכריע בין דעותיהם השונות של מפרשים ומלונאים, שהוא מונה אותן כדלקמן:
א) רש"י (או המיֻחס לרש"י) על דברי ר' יוחנן בגמרא: שאין לו פרקים באגודלו (ועי' גם בהערת משה לנדא , ספ' מרפא לשון ללעז  שבפרוש רש"י).
ב) ראב"ד (רמב"ם הלכ' בית המקדש ח יג, על יסוד דברי התוספות לגמרא (שלפיהן בעל הפיקין הוא בעל עגבים גדולים) כאלו איש נטול עגבים.
ואולם אין ספק שלפי הענין מדֻבר כאן על מום שברגלים, ובמשנה בכורות ז ו שאין השפנר (או שיופגד, שיופצד) נזכר בה, בא במקומו העיקל, ושם ביאור הענין: מקיש בקרסוליו ובארכבותיו ובעל פיקה והעיקל, איזהו עיקל כל שמקיף פרסותיו ואין ארכבותיו נושקות זו לזו וכו' ע"כ. ומכאן ברור, שאין הפיקים אלא פיקים שברגל (ובמשנה שם בהמשך: פיקה יוצא מגודלו וכו'), ואין עקל זה (עי  אצל פרויס עמ' 268) אלא אדם עקום רגלים, אשר  כשהוא מקיף פרסותיו אין ארכבותיו נושקות, וכזאת לפי זה גם משמ' המלה שפנר, שופנר וכד', והיו ששנו בעבר' עקל, והיו ששנו שופנר במלה לועזית.
ואשר לגזירת המלה אפשר שיש למצא בה מלה לטינית כגון  sup narius במשמ' כפוף ועקום, מן supinare הטה למעלה, לאחור, המשמש בפרט לגבי אברי הגוף הנטויים למעלה. ולפי זה יש להבין גם את דברי ר' יוחנן במשמ' בעל רגלים שאין בהן פיקת ברך נכרת, ועל כן הן כפופות, בנגוד לבעל הפיקין שיש ברגליו יותר מפיקת ברך אחת, וצ"ע.]