שָׁקוּט
*, ת"ז מסֻפק1: מומין אלו בין קבועין בין עוברים וכו' ושראשו שקוט2 וכו' (בכורות ז ח). מומין אלו וכו' יתר עליהם אדם צוארו שמוט ושקוט (תוספתא בכור' ה א). ושראשו שקוט מלפניו (בכור' מג:). אמר להם וכו' שמא שפתותיה נאות עבות וכו' שמא צוארה נאה שקוט וכו' (נדר' סו:).
1 [עי' בהערה שאחר זו.]
2 [כך הגרסה במשנה שבבבלי (בכור' מג.) ובמדב"ם, ואלו במשניות: ושראשו שקוע, ואמנם, ע"פ הוראתו המקורית של השרש שקט, שהיא נפל, אפשר היה שיולד בלשון שקוט במשמ' ירוד, נופל למטה, אך אין זכר להוראה כזאת בלשון חז"ל, ועל כן מסתבר יותר, שהנכון שקוע (עי' שָׁקַע), ואך בהשפעת שמוט, הבא בתוספתא לפני שקוט, נוצר כתיב זה במק' שקוע. וצ"ע.]