ב. שִׁקּוּר
* (?), ש"ז, — מלה מסֻפקה המשמשת כנוי למין כלי שהיו נותנים בו מים או שמן במרחץ: הפכין הגלילין שמוליכין בהן שמן למרחץ והצרצורין והשיקורין1 עד שלא הוסקו טהורין וכשהוסקו טמאין (תוספת' כלים ב"ק ב ט).
1 [נוסח הר"ש לכלים ג ב: שיקודין, ולא התבררה צורתה המדֻיקת ומקורה של המלה.]