1, ש"נ, מ"ר סמ' שִׁקֲתוֹת2, — טבלת אבן או עץ, שחרוצה בה עריבה להשקאת בהמה, Tränktrog; abreuvoir; watering-trough: ותמהר ותער כדה אל הַשֹּׁקֶת ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו (בראש' כד כ). ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בְּשִׁקֲתוֹת המים אשר תבאן הצאן לשתות וגו' (שם ל לח). — ובתו"מ: השוקת שבסלע אין ממלאים בה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה וכו' (פרה ה ז; מקוא' ד ה). שתי שקתות3 שבאבן אחת, קדש אחת מהם המים שבשניה אינן מקודשין (פרה ה ח). שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי ערבות וכן השוקת שנחלקה, המים שביניהם אינם מקודשין (שם שם ט). מעשה בשוקת (יהוא) שהיתה בירושלים שהיתה נקובה כשפופרת הנוד וכו' ושלחו בית שמאי ופחתוה וכו' (ר' יהודה בן בתירא, מקוא' ד ה). מעין שהעבירו על גבי השוקת פסול (שם ה א). שוקת4 שגממיות סובבות אותה אם היו מעורבות כשפופרת הנוד קדוש אחד לכולן וכו', השוקת שבטיט5 אם ניטלת עמה כשרה (תוספת' פרה ה ט). — ובסהמ"א: ונקרא צירי שכן קוראין רבנן לשוקת שבוקעת מן הנהר צירתא (הורית הקורא, דרנבורג, 55). האומר לחברו השאילני שוקת זה ונפל אינו יכול לחזור ולבנותו, אמר לו השאילני שוקת סתם ונפל חוזר ובונהו וכו' (טוחו"מ שמא). — ואמר המשורר: ענן עיני לאט יזיל דמעות, אך המה בדם לבי מהולות, כאלה שקתות מים בקרבי, וראשי ים ובצלעי מצולות (רמב"ע, מעונות, ברודי א, קט).