1 [משמ' הבטוי במקומו שנויה במחלוקת, עד שהתלבטו בו אף הקדמונים כעדות תרג' השבעים ὁ ἀληινός ὁϱῶν, שכאלו גרסו שֶׁ-תַּמָּה עין (שלו), החוזה אמת, וזאת כונת ת"א: דשפיר חזי, כי מצד הלשון לכאורה קשה להניח, שבא כאן שתם שלא במשמ' סתום העין, כשמוש שָׂתַם (בכתיב זה באיכה ג ח), סתם בכל מקום במקרא, וכן וולג' obturatus, סתום, ואלו מצד הענין נדרשת המשמ' גלוי עינים, וכן הסור' (גליא), וכן מפֹרש בהמשך (במד' כד ד) נֹפל וגלוי עינים; ואך תרוץ שבדרוש הוא בדברי ת"י: ורזיא סתימא מה דאתכסי מן נבייא הוה מתגלי ליה. ואמר ראב"ע בפרושו: שתם העין, אין לו אח רק פירושו כפי מקומו הפך סתום, ויש אומרים כי עין אחת היתה לבלעם, וזה דרך דרש, ע"כ.
ואולם אפשר שיש להבחין בין לשון המקרא בכללו, אשר שתם, סתם, בא בו במשמ' סתם, סגר בלבד, ובין לשונם של משלי בלעם, שהיא אף קרובה ללשון השירה שבס' איוב, וכמוה אולי מתֻרגמת היא מארמ', ובלשון זו בא שתם במשמ' פתח דוקא, כנגוד שבין לשונות קרובות במלים כגון אשכח =(מצא) כנגד שָׁכַח בעבר', אַבַי أبي במקור נדפס בערבית 'أبن' במשמ' לא אבה בערב', כנגד אָבָה בעבר', ועוד, ומשמ' זו של שָׁתַם היא הבאה אח"כ גם בלשון המשנה. לפי זה שָׁתַם וסתם אחת הן במקורן.
שים לב לכך, כי כמה מן הקדמונים, כגון רסע"ג בתרגומיו, ראו גם השתומם (מן שמם) כנגזר מן שתם, כמובן בטעות.]

2 [ע"פ הבנה כזו במקרא, עי' בהערה הקודמת.]