פ"י, שָׁתַלְתִּי, שָׁתוּל, שְׁתוּלָה, שְׁתוּלִים, אֶשְׁתֳּלֶנּוּ, — נטע שתיל, pflanzen; planter; to plant: ברוך הגבר אשר יבטח ביי' וכו' והיה כעץ שָׁתוּל על מים ועל יובל ישלח שרשיו וכו' (ירמ' יז ז-ח). אל מים רבים היא (הגפן) שְׁתוּלָה (יחזק' יז ח). ולקחתי אני מצמרת הארז הרמה ונתתי מראש יֹנקותיו רך אקטף וְשָׁתַלְתִּי אני על הר גבה ותלול, בהר מרום ישראל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וכו' (שם שם כב-כג). אמך כגפן בדמך על מים שְׁתוּלָה פֹריה וענפה היתה ממים רבים (שם יט י). אפרים כאשר ראיתי לצור1 שְׁתוּלָה בנוה (הושע ט יג). והיה כעץ שָׁתוּל על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו (תהל' א ג). שְׁתוּלִים בבית יי' בחצרות אלהינו יפריחו (שם צד יד). — ובתו"מ: שתילי תרומה שנטמאו, שתלן טהרו מלטמא ואסורין מלאכול וכו' (תרומ' ט ז). שרשי המנתא והפיגם וירקות שדה וירקות גנה שעקרן לשתלן וכו' הרי אלו מיטמאין וכו' (עוקצ' א ב). בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו (ר' יוסי בשם ר' יוחנן, ירוש' שביע' ו ג). שלתיאל ששתלו אל (סנה' לז:). היה המלך מחזיר ורואה אי זו נטיעה יפה בעולם והיה עוקרה ומביאה ושותלה בתוך אותו הפרדס וכו' (מד"ר שה"ש ו, דודי ירד; שם קהלת א, מתוקה שנת העובד). — ובהשאלה: ראה הקב"ה שצדיקים מועטין עמד ושתלן בכל דור ודור (ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן, יומא לח:). — ובסהמ"א, גם בהשאלה, כמו נטע בלב: עד שנתקבצו אליו (לאברהם) אלפים ורבבות וכו' ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו וכו' וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן (רמב"ם, הל' עכו"ם א ג). — ואמרו פיטנים ומשוררים: אזי נעקר בהם עִקר תבונה ויבשו  האשלים השתולות (רשב"ג, תכלת אל, ביאליק-רבניצקי א, 75). בצאצאים תבֹרכו נעימים בבתי האל שתולים כברושים (ר' יצחק בן גיאת, יקר רוח, שעה"ש, 16). טהרת לבוש תפארתכם ציציות אשר לארבע פאות שתולים (רי"צ בר ראובן, את קולך שמעתי, אזהרות).

— נִפע', *נִשְׁתַּל, — ששתלו אותו: שלתיאל, ששתלו אל שלא כדרך הנשתלין, גמירי שאין האשה מתעברת מעומד והיא נתעברה מעומד (סנה' לז:). ישראל אמרו מה דוד סבר שתשתל מלכותו על בנה של בת שבע (מדרש תהל' ד ב, בובר, 40). — ובסהמ"א: שתול, נעקר מכאן וחזר ונשתל במקום, אחר, נטוע, מעיקרו ולא זז משם לעולם (רש"י, ע"ז יט.). קהלת הקדש אשר בכפתיד'גאן נשתלה (אגרות ר' שמואל בן עלי ובני דורו, ש. אסף, תרביץ א ב, 57). 

— הִפע', *הִשְׁתִּיל, — בעקר השתיל שתילים, שלח את שתיליו, לכאן ולכאן, התפשט: כשם ששרשיו של אילן משתילים2 לכל מקום כך דברי תורה נכנסים ומשתילים2 בכל הגוף (פסיק' רב' ד, ביום השמיני, איש שלום, ח:) — ובסהמ"א: יבורך צורינו שלא נתיתם דורינו וכו' והשתיל שתילים מעמידים אדנים וכו' (תשו' רש"י, קבוצת קונטר', ז:) . — ואמר הפיטן: הטביע אדני נשי הדום וכס המנֻטל וכו' השתיל שתילי עדן ברווי עניBת טל (ר"א קליר, אאגרה, תפל' טל). 

— הָפע', *הָשְׁתַּל, — כמו נשתל: וזרע צדיקים נמלט (משלי יא כא), זרע שהוא מושתל3 מן שני צדיקים נמלט (ירוש' גני' סנה' ו, 260). שאלתיאל בנו, ממנו הושתלה מלכות בית דוד (מד"ר ויקר' י, שם שה"ש ח, שימני כחותם).

— פֻע', °שֻתַּל, — כמו נפע': וכי נפתולי אלהים נפתלתי, כי בבית המדרש שֻׁתלתי, תתראי לי בערמה בבגדי חפש ורקמה (יוסף ידידיה קרמי, ארץ ארץ, מבחר השירה העברית באיטל', שירמן, רסה).