שֹׂנֵא1, ש"ז, כנ' שֹׂנְאוֹ, שֹׂנַאֲךָ, מ"ר סמ' שֹׂנְאֵי, כנ' שֹׂנְאֵי, שֹׂנְאָי, שֹׂנְאֵינוּ, שֹׂנְאֶיךָ, שֹׂנְאֵיכֶם, שֹׂנְאֵיהֶם, שֹׂנְאָיו, נק' שׂוֹנְאָהּ, מ"ר כנ' שֹׂנְאוֹתַיִךְ, — אויב, שלבו רע לרעהו2, Hasser; ennemi; enemy: והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שֹׂנְאֵינוּ וכו' (שמות א י). פֹקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לְשֹׂנְאָי (שם כ ה, דבר' ה ט). כי תראה חמור שֹׂנַאֲךָ רֹבץ תחת משאו וכו' עזב תעזב עמו (שמות כג ה). ונגפתם לפני אֹיביכם ורדו בכם שֹׂנְאֵיכֶם (ויקר' כו יז). ומשלם לְשֹׂנְאָיו אל פניו להאבידו לא יאחר לְשֹׂנְאוֹ אל פניו ישלם לו (דבר' ז י). לאהבה את שֹׂנְאֶיךָ ולשנא את אהביך וכו' (ש"ב יט ז). יצילני ואיבי עז מִשֹּׂנְאַי כי אמצו ממני (שם כב יח, וכעין זה תהל' יח יח). אמרו אחיכם שֹׂנְאֵיכֶם מנדיכם למען שמי יכבד יי' וכו' (ישע' סו ה). הצילני מטיט ואל אטבעה אנצלה מִשֹּׂנְאַי וממעמקי מים (תהל' סט יה). ויושיעם מיד שׂוֹנֵא ויגאלם מיד אויב (שם קו י). יי' לי בעֹזרי ואני אראה בְשֹׂנְאָי (שם קיח ז). אם רעב שֹׂנַאֲךָ האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים (משלי כה כא). ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בְּשֹׂנְאֵיהֶם (אסתר ט א). — ושונא חנם, ושונא שקר: אל ישמחו לי איבי שקר, שֹׂנְאַי חנם יקרצו עין (תהל' לה יט). ואיבֵי חיים עצמו ורבו שֹׂנְאַי שקר (שם לח כ). רבו משערות ראשי שֹׂנְאַי חנם עצמו מצמיתי איבי שקר (שם סט ה). — ונשיקות שונא: נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שׂוֹנֵא (משלי כז ו). — ושער השונT: ויירש זרעך את שער שֹׂנְאָיו (בראש' כד ס). — ומ"ר נק': ואתנך בנפש שֹׂנְאֹתַיִךְ בנות פלשתים וכו' (יחזק' יו כז). — ובתו"מ: האוהב והשונא (פסולין לעדות), אוהב זה שושבינו, שונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה (סנה' ג ה). השונא אינו גולה וכו' יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה (מכות ב ג). — *ושונאי ישראל, ושונאיהם של ישראל, לרֹב בלשון יפה במק' ישראל: וכשהחמה לוקה סימן רע לגוים שהם מונים לחמה וכשהלבנה לוקה סימן רע לשונאיהם של ישראל שהם מונים ללבנה (מכי' בא מסכת' דפסחא א). בעון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות ובחורי שונאי ישראל מתים (שבת לג.). אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים והיו דואגים ואומרים שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה (ר' פרנך בשם ר' יוחנן, מו"ק ט.). ראיתי למלאך המות שיצא לנגוף לשונאי ישראל כי יצא הקצף מלפני ה' (מד"ר במד' ה). ומה צואר זה אם ניטל אין לאדם חיים כך משחרב בית המקדש אין חיים לשונאי ישראל (שם שה"ש ד, כמגדל דוד). — *ושונאיהם של ת"ח, בשמוש כנ"ל: חרב אל הבדים ונואלו, חרב על שונאיהם של ת"ח שיושבים בד בבד ועוסקין בתורה (ר' יוסי בר חנינא, ברכ' סג:, ועוד). אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים (יומא עב:). — ובסהמ"א: ואל ימעט בעיניך שונא אחד ואל ירבו בעיניך אלף אהובים (רשב"ג, מבחר הפנינים, שער החברים). שגורם ליפרע משונאיהם של ישראל שכל ישראל ערבים זה בזה (טוחו"מ פז). — ובלשון יפה: ונטבע רגלי וירכי בטיט וצואה וכו' וכמעט ששונאי היה נטבע שם ח"ו והתחלתי לצעוק בקול מר (חיד"א, מעג"ט השלם, 31).