°, ש"נ, — שה"פ מן שָׂטַם1: תפלצתך, ל' בהלה שהיית ממהר ונבהל לעורר שטמתך לאחיך (רש"י, ירמ' מט יו). — ואמר הפיטן: פועַל שטימת בכורה לעכור, צמיתות צאן קדשים למכור (ר"א קליר, אזכיר אלה, קרוב' לשבת זכור). וישטום שטימת ישישו המחֻבא, החל לבא מראש במַחבא (הוא, תמימים בעודם, שם). מיום שזאת קמה, אין זקיפת קומה, נמה לעורר נקמה, נקֹם שטימת קדומה (אמתי בר שפטיה, אהבתיך אהבה, מבחר השיר העברית באיטליה, שירמן, ד).