פ"י, שִׂטְנוֹ, יִשְׂטְנוּנִי, — היה לשטן לזולתו, האשים (על לא עון)  falsch) beschuldigen; accuser (faussement) ; to accuse (falsely): ויראני את יהושע הכהן הגדול עמד לפני מלאך יי' והשטן עמד על ימינו לְשִׂטְנוֹ (זכר' ג א). ומשלמי רעה תחת טובה יִשְׂטְנוּנִי תחת רדופי טוב (תהל' לח כא). תחת אהבתי יִשְׂטְנוּנִי (שם קט ד). ועי' שׂוֹטֵן. — ובסהמ"א: אם נתקל אדם בעבירה, מלאכי חבלה שוטנין אותו (רב הונא, מנוה"מ לאלנקאוה ג ענעלאו, 235). — ואמר המשורר: ולא יעור להושיע לנפשי ולא יגער באויב ישטנני (ר"ש הנגיד, לעתותי, בן תהלים, הברמן א, 124).

— הִפע', °הִשְׂטִין, — דבר דברי שטנה: עד כאן השטין לו (השטן לאברהם) ולא יכול להחזיר מיראת אלהיו. מיד אמר לו דע שבאתי להשטינך וכו' מה שיכלתי להשטין כבר השטנתי (מדה"ג בראש' כב א, מרגליות, שמז). יורד (השטן) ומתעה, עולה ומשטין (שם שם). ולמשול באשה היא מצירה ומשטנת לאדם (רש"ט פלקירא, ראשית חכמה, 2). שאין רשות לשטן להשטין ביום הכפורים (ר"י אלנקאוה, מנוה"מ ב, ענעלאו, 402). — ואמר הפיטן: פשעים אם עצמו משיקות כסא, צורר כי ישטין יפרשו ענן כסא (ר"א קליר, וחיות אשר, מוסף א ר"ה). ותגער בשטן לבל ישטינני (הנני העני, תפלה לש"ץ בימים הנוראים). ועין °מַשְׂטִין.