ש"ז, שָׂשֹׂן, סמי' שְׂשׂוֹן, — כמו מָשׂוֹשׂ, שמחה, גיל,  Freude; joie; joy: ושאבתם מים בְּשָׂשׂוֹן ממעיני הישועה (ישע' יב ג). והיתה לי לשם שָׂשׂוֹן1 לתהלה ולתפארת לכל גויי הארץ (ירמ' לג ט). ויוצא עמו בְּשָׂשׂוֹן ברנה את בחיריו (תהל' קה מג). — ובצרופים, שֶׁמֶן ששון: לשום לאבלי ציון וכו' שמן שָׂשׂוֹן תחת אבל (ישע' סא ג). על כך משחך אלהים אלהיך שמן שָׂשׂוֹן מחברך (תהל' מה ח). — וששון לב: נחלתי עדותיך לעולם כי שְׂשׂוֹן לבי המה (תהל' קיט קיא). — והוביש ששון: כל עצי השדה יבשו כי הֹביש שָׂשׂוֹן מן בני אדם (יואל א יב). — והפך אבל לששון: והפכתי אבלם לְשָׂשׂוֹן ונחמתים ושמחתים מיגונם (ירמ' לא יב). — וששון ושמחה, וקול ששון וקול שמחה, עי' שִׂמְחָה. — ובסהמ"א, גם מ"ר: ואשר זכרת בעד אבי הששונות וכו' (ד"ה של יהודי מצרים וא"י, יעקב מןב, 163). תחת שעשועים צעצועים ותחת ששונים אסונים (ר' יחיאל בן שמואל איש פיסא, מנחת קנאות, קופמן, 5). — ואמרו פיטנים ומשוררים: כי יום ששוני אסוני וביום אסוני ששוני (רשב"ג, נחר בקראי, ביאליק-רבניצקי א, 6). שבי פה יעלת החן לנגדי והעירי לדודך הששונים (הוא, ואת יונה, שם 49). כי האריכה גיל אנשים קצרו מדי ששוניהם ולא סרחו (רמב"ע, אש קדחו, ברודי א, עג). יגוני פרצו שערי דמעי אבל דלתי ששוני הם מגיפים (ר"י הלוי, התירא, זמורה ג, 320). וממי ים יגבר את ששוניו (הוא, הלבי, שם, 340). שימה ששונותיו פקודיך (הוא, אש נפשך, שם ה, 196). שיר החיו מופתיו מתי ששוני ונפשי העלו מעפר רגבי קבורתי (יהודה בן גיאת, מבין עפאים, שעה"ש, 125). ותהיינה מעונות הששונות אותי מקיאות (ר"י חריזי, תחכמוני, שער טז). ופנו אלינו הששונים ערף ולא פנים (שם כז). בעת אשר נחלי הששונות שטפו ורגלי היגונות נדחפו (ר' יוסף בר' תנחום הירושלמי, קבץ על יד, מטמוני מסתרים א, מק"נ, 18). והלבבות כדונג נמסו והששונות מבני אדם פסו ובתי השמחה נשסו (ר' זכריה בן סעדיה אלצ'אהרי, ס' המוסר, שם, 22).