תּוֹעֵב
*, ש"ז, — איש תועבה, כנוי גנאי: ומעשה בצדוקי אחד שהיה דר עם רבן גמליאל וכו' ואמר להם רבן גמליאל לבניו בני מהרו והוציאו מה שאתן מוציאין וכו' עד שלא יוציא התועב הזה ויאסר עליכם (ערוב' סח:). (תועבה היא)1 היא תועבה ואין בניה תועבים קדוש' עז., יבמ' יא:, נדה ע..
1 [על המחזיר גרושתו (דבר' כד ד).]