1, ש"ז, הפסק תָּחַשׁ, מ"ר תְּחָשִׁים, — מין בעל חיים שהשתמשו בעורו כיריעה לכסוי אהלים: ועורת אילם מאדמים וערת תְּחָשִׁים ועצי שטים (שמות כה ה). ועשית מכסה לאהל ערת אילם מאדמים ומכסה ערת תְּחָשִׁים מלמעלה (שם כו יד). ונתנו עליו כסוי עור תָּחַשׁ (במד' ד ו). מכסהו ומכסה הַתַּחַשׁ אשר עליו מלמעלה (שם שם כה). ואלבשך רקמה ואנעלך תָּחַשׁ (יחזק' יו י). — ובתו"מ: שני מכסאות היו, אחד של עורות אילים מאדמים ואחד של עורות תחשים (שבת כח.). תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו2 ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז (שם כח:). ואמר המשורר: מה בצע כי תלבש משי ופעמיך תנעל תחש (רמב"ע, תרשיש ח, ברודי, שפה). ואם יגבר ועלה ראש מסילה אזי ילבש עדי ינעל תחשים (שלמה מזל טוב, שמעוני מתי שכל, דברי חפץ ו). — ואמר המליץ: תחש או פרא (צעברא) החיה הזאת יפה מכל חיות העולם הנודעות (לינדא, ראשית למודים א ו, יד.).
1 [ע"פ (בונדי, 1 Aegyptica) וכו', השוו: רבים טחס או תחס במצר' במשמ' עור מרֻכָּך(?) ואחרים ראו במלה, בהתאם למסרת הפרשנית (ועי' בהמשך), שם של בעל חיים, ולאחרונה השווה אהרוני בערב' דחשׂ במשמ' דולפין, ואחריו הלכו גם מלֻמדים אחרים. ואולם אין זה מסתבר, שספרה התורה על שמוש בעורות של דולפיני ים דוקא כנגד "עורות אילים", אשר שמושם כיריעה מצוי ומובן הוא. לפי הענין המצֻפה כנגד עורות אילים (לבנים) הוא: עורות עזים (שחֹרים), ומסתבר שאין לפי זה תחש אלא מבטא קדום, שממנו התפתח בטשטוש הגרוניות השם תַּיִשׁ, ועי' גם ערך זה. בתרגומים הארמיים תורגם תחש, כידוע, ססגונא, ושם זה נדרש, כאלו כונתו שָׂשׂ בגונים הרבה (עי' שבת כח.), צבעוני (על ססגונת, ססגוניתא, עי' Medizin, preuss עמ' 266). ואין זה אלא דרוש על המלה שלא הובנה, כי לדעת כמה חוקרים (עי' קרויס, 405 II Lehnw., הוא, תוספת הערוך 299) אין כאן מלה שמית, אף שלא הצליחו לעמד על מוצאה. ואמנם השוה συσϰηνία וכד' כצרוף הנגזר מן σϰηνή, אהל ביונ' אשר השתמשו בו כדי לצין עורות ששמשו בצרופם מכסה לאהל, וצ"ע.]
2 [אין זאת, כמובן, אלא אגדה, ואין מכאן סמך לזהוי התחש בדולפין בעל קרן.]