או תִּימָרָה, במקרא רק מ"ר סמ' תִּמְרוֹת, — מלה שלא נתבררה כל צרכה: ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש וְתִּמְרוֹת1 עשן (יואל ג ג). מי זאת עלה מן המדבר כְּתִמְרוֹת עשן (שה"ש ג ו). — ובתו"מ: מאימתי מברכין על הריח2 משתעלה תמרתו (ר' אבא בר ירמיה, ברכ' מג.). וריח (הקטרת) לאחר שתעלה תמרותו3 אין בו משום מעילה (ר' פפא, פסח' כו., וכעין זה שם,  כרית' ו.). אין מניחים כלי תחת בשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו, מנא ידעי' מר זוטרא משמיה דרב פפ' אמ' משתעלה תמרתו (חול' קיב.). — ובסהמ"א: וכמו שהעשן בהעלותו תמרתו הוא מתמר ועולה כמקל וכו' (ר"י מוסקטו, נפוצות יהודה מה). — ואמרו פיטנים ומשוררים: האם פסו וגם אפסו לניחוחים בתמרתן (שמך לעד, יוצר לשבת הפסקה ב). נרד וכרכם גמר תמרותיך להעשין (משלם בר קלונימוס, גן נעול אוה, ח"ג מן הפיוט אפיק רנן ושירים, יוצר לב' פסח). וישלח למזרח נגה זרחו ולמערב תימרות שבחו (ר"י הלוי, לכבוד גדלת, אל אבו סעיד בן דוסא, שעה"ש, 100). חליפי אזכרתו תכון הקטרתו ותעלה תמרתו והיה הוא ותמורתו (אפרים בר רבי יצחק מריגינסבורג, אם אפס, עקדה, סליח' לצום גדליה).