תְּלַאי
* 1, ש"ז, — לולאה המחֻברת לכלי שתולים אותו בה: המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה, גמי כדי לעשות תלאי2 לנפה ולכברה (שבת ח ב). — °ובסהמ"א, במשמ' חלק תלוי של דבר: כל דבר תלאי התולה ובולט מן האדם ומן הבהמה קרוי ציץ (רש"י, ירמ' מח ט). — °ובמשמ' חתיכת עץ שתולים עליה דבר: לפיכך תלאי3 של דגים אסור לטלטלו ושל בשר מותר (רמב"ם, שבת כו יט).
1 [עי' גם ערך *תְּלוֹי. ]
2 [ כך בדפו'. בערוך ובכ"י: תלוי, עי' ד"ס שבת עח.. ועי' *תְּלוֹי. ]
3 [בבבלי (שבת קמ:) תליא בארמ', ופרש ר"ח שם: יתד של עץ עשוי לתלות בו בשר וכו'; ורש"י פרש: ומלא החבל קרוי תליא.]