תֹּמֶן
*, תומן1, — שמינית, אחת משמונה, וביחוד כמדת הנפח ביבש, שמינית הקב: בכל מקום הן עושין תרקב וחצי תרקב קב וחצי קב רובע וחצי רובע תומן וחצי תומן (תוספת' ב"ב ה י). אין לי אלא סאה, מניין לרבות תרקב וחצי תרקב וקב וחצי קב ורובע ותומן וחצי תומן וכו' (ירוש' סוטה א ז). ולוג וחצי לוג ורביעית וחצי תומן ועוכלא (ב"ב פט:). — ואמר הפיטן: אשמתנו גדלה עד תומן ועוכלא אתה ה' רחמיך לא תכלא (תוחלת ישראל, סליח' יום שני של עשרת ימי תשובה).
1 [בגזירה מן הארמ' תמניא, כדגמת שתות מארמ' שִתָּא.]