1, ש"ז, במקרא רק מ"ר תַּנִּים, תַּנִּין, תַּנּוֹת, — בע"ח ממשפחת הכלבים Schakal; chakal; jackal, canis aureus: וענה איים באלמנותיו וְתַּנִּים בהכלי ענג (ישע' יג כד). תכבדני חית השדה תַּנִּים ובנות יענה (שם מג כ). ופראים עמדו על שפים שאפו רוח כְּתַּנִּים (ירמה' יד ו). אח הייתי לתַּנִּים ורע לבנות יענה (איוב ל כט). גם תַּנִּים2 חלצו שד היניקו גוריהן (איכה ד ג). — ומספד כתנים: —  אעשה מספד כַּתַּנִּים ואבל כבנות יענה (מיכה א ח). — ומעון תנים: ונתתי את ירושלם לגלים מעון תַּנִּים (ירמ' ט י). לשום את ערי יהודה שממה מעון תַּנִּים  (שם י כב). — ומקום תנים: כי דכיתנו במקום תַּנִּים ותכס עלינו בצלמות (תהל' מד כ). — ונוה תנים: והיתה נוה תַּנִּים חציר לבנות יענה (ישע' לד ז). בנוה תַּנִּים רבצה חציר לקנה וגמא (שם לה ז). — ואמר הפיטן: כי אנחנו כאלפים והעולם אבוסנו וכמו תנים שאפים אל רוח משושנו (רמב"ע, חרדים לבית, שעה"ש, 78). ועי' תַּנִּין3.