תָּנַב

° 1, פ"י, — הניב תנובה, עשה פרות, ואמר הפיטן:  מה חרי האף פורה ראש לתנוב (רסע"ג, אויה לי, תשעה באב, סדור רסע"ג, שכב).  בתוך כל גל גדול כמה גלים קטנים לתנוב (הוא, אזהרות, שם, ריא).

— הִפע', °הִתְנִיב, — כמו תָּנַב: להאיר אפלם ולהתניב יבולם ולהפריח טלם (אגרות ר' שמואל בן עלי ובני דורו, תרביץ א ג, 25). ותצמח הנפשות בה ותתניב צמחית העשבים בגשמים (מהללה וגם תוסיף, גנז' שכטר ג, 236).



1 [פעל שנגזר מן תְּנוּבָה, כדגמת תָּרַם מן תרומה, תָּמַר מן תמורה.]

חיפוש במילון: