תֹּף

1, ש"ז, מ"ר תֻּפִּים, כנ' תֻּפֶּיךָ, תֻּפַּיִךְ, — תבה חלולה (קטנה) שעור מתוח עליה, ושמקישים עליה בקנה או ביד כדי להשמיע קול, tambour(ine);(Hand-)Trommel;  (hand-)drum: ואשלחך בשמחה ובשירים בְּתֹף ובכנור (בראש' לא כז). ותקח מרים הנביאה וכו' את הַתֹּף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בְּתֻפִּים ובמחלת (שמות יה כ). חבל נבאים וכו' ולפניהם נבל וְתֹף וחליל וכנור (ש"א י ה). ותצאנה הנשים וכו' לקראת שאול המלך בְּתֻּפִּים בשמחה ובשלשים (שם יח ו). שבת משוש תֻּפִּים חדל שאון עליזים (ישע' כד ח). עוד תעדי תֻּפַּיִךְ ויצאת במחול משחקים (ירמ' לא ג). שאו זמרה ותנו תֹף כנור נעים עם נבל (תהל' פא ג). יהללו שמו במחול בְּתֹף וכנור יזמרו לו (שם קמט ד). ישאו בְּתֹף וכנור וישמחו לקול עוגב (איוב כא יב). — ובתו"מ: שתי קרניו שתי חצוצרות שתי שוקיו שני חלילין עורו לתוף מעיו לנבלים בני מעיו לכנורות (קנים ג ו). — ובסהמ"א, גם בצרופים כגון °תקע בתף, °הקיש בתף, °הכה בתף (ר"א משער אריה, שלטי הגבורים, ה; עי' לשוננו יג, 142), °והניע התף (ר"י מסקאטו, נפוצות יהודה, א:, עי' שם). — ואמרו פיטנים ומשוררים: קחי התף והנבל ושירי (רשב"ג, ואת יונה, ביאליק-רבניצקי א, 49). והשלים מלאכת כל נקביו וגם תפיו מסלות למי רגליו ודרך לחלאותיו (רמב"ע, בשם אל, בראדי, רמב). ויצר בכפו ראש לכל נציבים בהבראו כוננו תפים ונקבים (שמעון בן יצחק, שעשוע יום יום, יוצר ב שבוע').



1 [המלה, שכנגדה בארמ' תֻּפָּא, ובערב' דֻפّ دفّ, נולדה בחקוי לקול ההקשה בתֹף. למעשה יש להכיר שם זה, בתקון לדברי העורך לערך פְּתִיגִיל, גם במלה שהמסרת קראה אותה פְּתִיגִיל בישע' ג כד: והיה תחת בשם מק יהיה ותחת חגורה נקפה ותחת מעשה מקשה קרחה ותחת פְּתִיגִיל מחגרת שק וכו'. כי, כאמור בדברי העורך, הלשון והספר ב 129,  הכונה לקריאה תֻּפֵּי גִיל, כסימן לשמחה, בנגוד אל מחגרת שק, שהיא סימן לאבל.
לעמת זאת קשה לקים מלה זו בנאמר ביחזק' כח יג על מלך צור, בתמונת כרוב ממֻנה על אוצר האלהים (חותם תכנית) שבגן עדן: כל אבן יקרה וכו' מלאכת תֻּפֶּיךָ ונקביך בך וכו', ולפי דברי העורך, הלשון והספר ב, 302 הכונה: כל אבן יקרה מִלֵּאתָ תוך פִּיךָ ונקביך בך, ועי' שם על תכן הפרשה כלה.
כמו כן אין למצא את המלה תֹף בנאמר בישע' ל לב וכו': והיה כל מעבר מטה מוסדה אשר יניח ה' עליו בְּתֻפִּים וּבְכִנֹּרוֹת ובמלחמות תְּנוּפָה נלחם בה וכו', כי אם בכלל מוזר ענין התֻפים והכנרות במלחמה, ואין בו גם כדי לבאר את צרופם אל "ובמלחמות תנופה", כיצד אפשר לנמק את השמוש בתֻפים ובכנרות במלחמה זו על ידי הנאמר בפס' לג: כי ערוך מאתמול תפתח גם הוא למלך (ז"א לקרבן המלך) הוכן העמיק הִרְחִב מדֻרתה אש ועצים הרבה וכו'? הרי על הקרבת קרבן כאש דֻבר כאן ולא על שיר ונגון! ואין ספק שהנקדנים לא הכירו כאן את המלה תְּפִים, ז"א תנורים וכירים (כמו תפין, תפיא בארמ' כתרג' של כירים וכד'), מלה הקרובה בשרשה אל תפת(ה) שבאותו פסוק; והואיל וגרסו הנקדנים תֻּפִּים במק' תְפָיִם, גרסו גם כִּנֹּרוֹת, במק' מה שהיה בודאי כִיּוֹרוֹת כלשון כיורות אש, כמו בזכריה יב ו: ביום ההוא אשים את אלֻפי יהודה בכִיּוֹר אש בעצים וכלפיד אש בעמיר וכו'. והואיל ומדֻבר כאן על קרבן אש למלך בתפת, יש לפרש גם מלחמות תנופה כלשון מלחמה הקשורה בתנופת אדם בקרבן המלך, ולא בתנופת יד סתם.]

חיפוש במילון: