סייד קשוע נולד וגדל בטירה. אחד מהקולות הבולטים של הספרות הישראלית
של דורו. אביו, פעיל "מצפן", ישב במעצר מנהלי במשך חצי שנה בהיותו סטודנט, וגם במעצר
בתוך הכפר, במשך שנתיים וחצי. בגיל חמש־עשרה החל ללמוד בפנימייה יוקרתית בירושלים.
עם סיום לימודיו התיכוניים למד סוציולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
לאחר לימודיו החל לעבוד ככתב במקומון כל העיר, תחילה ככתב המגזין ולאחר מכן
כבעל טור אישי בשם ״24/7״, שאיתו
עבר למוסף הארץ. סגנונו ההומוריסטי, השזור באירוניה ובכאב עמוק, והעמדה הביקורתית
כפולת המבט - ערבי וישראלי, מזרחי ומערבי - מהווים תווי היכר גם ברומנים שכתב. הוא
כותב עברית בלבד, ועל כך זכה לביקורת מצד קולות מסוימים בחברה הערבית. חתן פרס ראש
הממשלה לסופרים עבריים (2005), פרס ברנשטיין לספרות (2011) על ספרו השלישי, גוף
שני יחיד, ופרס קוגל לספרות (2011).
הרומן הראשון פרי עטו, ערבים רוקדים (מודן, 2002), הוא בעל
יסודות אוטוביוגרפיים ומתאר בשלושת חלקיו את התפתחות הזהות של דמות המספר, המייצגת
במידה רבה את המחבר. בחלק הראשון מתוארת תקופת ילדותו המוקדמת של המספר בטירה, ויחסיו
עם סבתו, הפורשת לפניו את מורשת הגבורה של סבו בתקופת המלחמה. בתקופה זו מצוי הילד
במין חממה, כשהוא עדיין אינו מודע לתדמיתו בעיני הסביבה הישראלית. החלק השני והמרכזי
של הספר מכונה ״מכה בראש״ ומייצג את תום עידן התמימות, כאשר הנער מגיע ללמוד בפנימייה
היהודית בירושלים ומתוודע לאופן השלילי שבו נתפשת זהותו בעיני החברה השלטת, שלאורה
הוא נמדד מכאן ואילך. הוא מתוודע גם לתרבות המערבית ובוחר להיות חלק ממנה. כאן נוצר
הפיצול בזהותו של המספר, פיצול שלא יוכל ליישב. בשלב זה הנער בוחר להזדהות עם התרבות
השלטת סביבו. הוא מחקה את הסביבה היהודית - מבטא, מנהגים, לבוש - ומבקש להיראות כאחד
מכולם. המחמאה הגדולה ביותר בעיניו היא כאשר אומרים לו שאינו נראה ערבי. בחלק האחרון
הוא עובר גלגול נוסף של זהותו, כשהוא מתפכח מאשליית ההידמות ומבין כי לעולם יישאר ערבי
בעיני הסביבה. התפכחות זו מלווה בהידרדרות קשה, והספר מסתיים בנימה של פסימיות וייאוש.
הספר היה לרב־מכר ותורגם לכמה שפות אירופיות. תהליך ההתפכחות הכואב מוצא ביטוי פוליטי
אפוקליפטי בספרו השני, ויהי בוקר (2004), שגם הוא הפך לרב־מכר ותורגם לכמה שפות
אירופיות. המספר ואשתו שבים לכפר הולדתם לאחר שפוטר מעבודתו. השיבה אל הכפר מגבירה
את תחושת הקיפאון והייאוש שתוארה בסיום ערבים רוקדים, אלא שכאן קורה הבלתי־צפוי:
נקודת הכובד העלילתית עוברת מהרובד האישי לרובד הכללי והפוליטי. הכפר מכותר על ידי
טנקים ותושביו מנותקים מכל מגע עם העולם החיצון. רק בסיום הספר מתברר כי במסגרת הסכם
מדיני הכפר עבר לשלטון הפלסטינים. הספר אינו חוסך את ביקורתו מהחברה הערבית, על מנהגיה
ועל הוויית האלימות והפשע השורים בה. הוא מתאר בצורה חריפה את השסע בין ערביי השטחים
השוהים בכפר לבין הערבים הישראלים, המבקשים להקריב את הפועלים הפלסטינים ל״מולך״ היהודי
במטרה להציל את הכפר. אבל בעיקר הוא מקצין את היחסים בין החברה הישראלית לבין הערבים
הישראלים, כשהוא מתאר סיטואציה פוליטית שנדמית כאפשרית לאחר אירועי אוקטובר 2000. ספרו
השלישי, גוף שני יחיד (2010), מציג את כישרונו הספרותי של קשוע בשיא בשלותו.
הרומן מביא את סיפוריהם של עורך־דין ממזרח־ירושלים, סטודנט מטירה, נער ישראלי משכונת
בית הכרם ואמו, המשתלבים לסיפור אהבה, בגידה וזהויות משתלבות. סגנונו של הספר יומנאי,
ישיר ודיווחי - כזה שאינו מסתתר מאחורי ציורי לשון.
בהקדמה לספרו בן הארץ (2015), המכנס מבחר רשימות
שפורסמו בטורו השבועי במוסף הארץ, מסביר סייד קשוע מדוע התמיד בכתיבת הטור: "ניסיתי
לשרוד את המציאות באמצעות מלים, לעשות סדר בבלגן ולמצוא היגיון פנימי בדברים שראיתי
סביבי ושחוויתי. בטורים האלה יכולתי להתנצל, לזעוק, לפחד, להתחנן, לשנוא ולאהוב - אבל
בעיקר לחפש תקווה, להפוך את חיי לנסבלים מעט יותר ... תקווה שהכל בסופו של דבר יהיה
בסדר, של מה שצריך לעשות הוא לכתוב את החיים כסיפור - ולחפש לו סוף טוב".
העיסוק בזהותו של גיבור שזהותו נודדת בין שתי חברות ותרבויות עומד
גם במרכזו של התסריט שכתב לסדרת הטלוויזיה עבודה ערבית, המתארת את דמותו של עיתונאי
ערבי־ישראלי המנסה ללהטט בין העולמות. הסדרה מבוססת באופן חלקי על טורים שפירסם במהלך
השנים במוסף הארץ ובכל העיר, והיא זוכת פרס האקדמיה לסדרה הקומית (2011).
קשוע עצמו
הוא הנושא של הסרט פחדן מילדות
(דורית צימבליסט, 2009).
סייד קשוע נשוי ואב לבת ושני בנים. המשפחה התגוררה
בירושלים, ומאז קיץ 2014 בארצות הברית (תחילה באורבנה-שמפיין,
כאשר הוזמן ללמד כמרצה אורח באוניברסיטת אילינוי, וכעת בסט. לואיס,
מיזורי).
נכתב על-ידי בתיה שמעוני עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים
[מקורות:
גרנות, לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים,
ויקיפדיה,
ITHL]
[צילום: חגי פריד, 'הארץ']
Mendelson-Maoz, Adia
and Liat Steir-Livny. The Jewish works of Sayed Kashua - subversive or
subordinate? Israel studies review, vol. 26, no. 1 (Summer 2011), pp.
107-129.*
נחום, רונה. כל כך מוכר, כל כך זר. עתון 77, גל' 268 (2002),
עמ' 15
סמיט, שהם. להשתייך לגיבורים האמיתיים.
הארץ, מוסף ספרים, גל' 466 (י"ז בשבט תשס"ב, 30 בינואר 2002), עמ' 6, 13
Agsous-Bienstein, Sadia. La Danse, la
métaphore d’une identité palestinienne minoritaire en Israël. Revue de Littérature
Comparée (RLC), no. 367 (July-September 2018), pp. 305-326.
אסקל, פיני. "אנחנו חיים במקום קיצוני, גזעני וימני". מעריב,
גלובס על הבוקר, י' באלול תשע"ג, 16 באוגוסט 2013, עמ' 6־9.
גורן, שירי. הומור, אלימות והתנגדות קריאטיבית בסדרת הטלוויזיה
עבודה ערבית. עיונים בתקומת ישראל : מאסף לבעיות הציונות,
היישוב ומדינת ישראל, כרך 24 (תשע"ה 2014), עמ' 73־93.
הדס, ניב.
להיות סייד קשוע.הארץ, גלריה שישי, כ"ט בכסלו תשע"ו, 11 בדצמבר 2015,
עמ' 8־9.
הראבן, גיל. בלי אידיאולוגיות. ידיעות
אחרונות, כ"ג בכסלו תשס"ח, 3 בדצמבר 2007, עמ' 32.
פישביין, עינת. סייד קיק. ידיעות אחרונות, 7 לילות, י"ג
בכסלו תשס"ח, 23 בנובמבר 2007, עמ' 4 <שיחה עם סייד קשוע, מחבר הסדרה>