דוד פרישמן, סופר, מבקר ומתרגם
עברי, נולד בה׳ בטבת תר״ך, 31 בדצמבר 1859 בעיירה זגייז׳ (Zgierz)
הסמוכה לעיר לודז׳ בפולין. בן למשפחת סוחרים אמידה. קיבל בבית הוריו, בלודז׳, חינוך מסורתי וכללי. הושפע מהמקרא, מהספרות האירופית הקלאסית והרומנטית (ביירון,
היינה ועוד) ומשירת
מיכ״ל ויל״ג. ב-1878 הופיעו ב״השחר״ יצירותיו הראשונות, וב-1881 כתב אח סיפורו הגדול
״יום הכיפורים״, שקבע אח המתכונת הלירית־סנטימנטלית של סיפוריו. במאמרו ״ממסתרי ספרותנו״
(תרמ״א), שהיה מכוון נגד פרץ סמולנסקין, ובחוברתו תוהו
ובוהו (ורשה, תרמ״ג), שתקפה את המליץ של
צדרבאום וחבר סופריו, החל פרישמן את מאבקו בבטלנות ובחוסר
הגישה האסתטית ששררו בספרות העברית, ולא נרתע מלפגוע גם בחשובי זמנו. במאמרו ״מליץ
אחד מני אלף״ (האסיף, תרמ״ו), הגן על י. ל. גורדון
מפני ביקורתו של לילינבלום, ותבע את שחרור השירה והאמנות מכל
עול אידאולוגי. בשנים 1881–1883 התגורר בגרמניה, ואז תרגם לעברית את ידיעות הטבע
של אהרן ברנשטיין.
ב-1886–1887 השתתף בעריכת היום בפטרבורג, בו המשיך את מאבקיו אלו והחל מראה
את כוחו בפיתוח הפליטון העברי (״אותיות פורחות״). פרישמן שלל את תנועת ״חיבת ציון״ והציונות ומתח ביקורת חריפה על מנהיגיה, אך שינה את דעתו לאחר ביקוריו בארץ־ישראל ב-1911–1912.
לנוכח עבודת־הכפיים של המתיישבים היהודים נשתכנע כי ארץ־ישראל תקלוט במרוצת השנים כמה
מאות אלפי פליטים, שיקימו בה מרכז לאומי אוטונומי (בארץ, 1913).
זמן מה כתב פרישמן במאספים היידיים של שלום־עליכם ושל
מרדכי ספקטור, והפואמה
שלו ״אופיר״ (1888) מציינת שלב בהתפתחות השירה היידית. בשנים 1890–1894 השלים את השכלתו
באוניברסיטות ברסלאו, ולצד כתיבתו המקורית עסק גם בתרגום ספרי מופת ומדע אירופיים,
ביניהם: דניאל דירונדה
לג׳ורג׳ אליוט (תרנ״ג) ; אגדות וסיפורים להנס
כריסטיאן אנדרסן (תרנ״ו) ; משירי פושקין
(תרנ״ט) וקין
לביירון (תר״ס).
ב-1901 וב-1904 ערך פרישמן את השבועון הדור, שנועד לפתח בקהל הקוראים העברי
טעם ספרותי מעולה. שם פרסם את ה״מכתבים על דבר הספרות״, שיצאו לאור לאחר מותו בספר
(תרפ״ג). אף שהשתתפו עמו מיטב הסופרים, וביניהם מנדלי מוכר־ספרים,
י״ל פרץ, ביאליק וטשרניחובסקי,
נפסק הדור מחוסר חותמים. פרישמן המשיך את פעולתו כעורך השבועון הזמן והרבעון שצורף אליו, ואחר־כך ערך את קובצי
ספרות (ב׳–ד׳. תרס״ט–תר״ע) ורשפים (תרס״ט–תרע״א). ברשפים הופיע תרגומו
של כה אמר זרתוסטרא,
לפרידריך ניטשה. ב-1911 ערך בוורשה עתון יומי, הבוקר, ואחר־כך הצטרף למערכת
הצפירה המחודשת. לפרנסתו הרבה לכתוב בעתונות היידית בוורשה, בעיקר – תרגום כתביו
העבריים. סגנונו היידי, שהושפע מהגרמנית, לא הצטיין ; אף־על־פי־כן נחשבים 7 כרכי היידיש
שלו (1909–1927) בין ספרי היסוד של ספרות זו. בתר״ע הוציאה הוצאת ״מרכז״ בוורשה את
כל כתבי דוד פרישמן ומבחר תרגומיו ב-16 כרכים וכרך נוסף של הערכות וביוגרפיה.
ב-1915 עבר פרישמן לאודסה, ובה תרגם בשביל הוצאת ״מוריה״ את
שיחות האחים גרים (תרע״ט) והשתתף במאסף כנסת
(1917). לאחר פרוץ המהפכה הזמינו א״י
שטיבל לשמש עורך ראשי של הוצאתו במוסקווה. פרישמן ערך תכנית נרחבת, שעיקרה תרגום
שיטתי של מיטב הספרות העולמית, כדי שלא יזדקק הקורא העברי ללשונות זרות. במרכז הפעולה
עמד כתב־העת התקופה, שפרישמן ערך את 15 כרכיו הראשונים
והתווה את דמותם של הכרכים הבאים. ב-1919 יצא פרישמן לוורשה, ומשם, ב-1920, לברלין.
בשנים ההן כתב את סיפוריו המקראיים, סיפורי במדבר, שבהם הגיעה יצירתו המקורית
לשיאה. כן המשיך בעבודת התרגום (שירי
רבינדרנת טגורה ; ממעמקים לאוסקר
ויילד ; תאיס
לאנטול פרנס ; קוריולנוס
לשיקספיר; ועוד), וערך תרגומים של סופרים אחרים. לאחר מותו יצא לאור בין השאר: במדבר
(תרפ״ג); תרגום האגדות למקס
נורדאו וקובץ
איגרות פרישמן
בעריכת אליעזר רפאל מלאכי (תרפ״ז). בשנים 1929–1935
הוציאה לאור אלמנתו מחדש 9 כרכים מיצירותיו.
פרישמן היה מבוניה ומחדשיה הגדולים של הספרות העברית. בסגנונו המיוחד
הוכיח פרישמן את חיוניותה של העברית המקראית, שבאוצר מלותיה הביע רגשות ומחשבות בעוז
ובדיוק מפתיע. עיקר יצירתו הן הנובלות שבמרכזן עומד, לרוב, היחיד המתנגש עם החברה ומוסכמותיה.
הסיפורים ספוגים סנטימנטליות לירית והסופר מבין לגיבוריו בתלאותיהם. בשירתו ניצל באמנות
רבה מוטיווים עממיים ואגדיים (״הנדבה״,
״המשיח״, ״בשביל המשיח״,
״אגדות״). כן הצטיין
בשירתו הסאטירית (״אלילים״,
״חלום הכליף ופתרוניו״).
המעבר להברה הספרדית גרם לאיבוד קסמם של שירים אלה.
ביקורתו לא נתבססה על כללים אסתטיים או רעיוניים מוצקים, אלא על
הערכת היצירה מבחינת הטעם הטוב האישי. היא הדריכה את הסופרים לחתור לרמת הספרות המערבית.
בתרגומיו, שאין בהם דייקנות מלאה, שאף פרישמן להביע את רעיונות
המחברים ברוחה המקורית של השפה העברית. לתרגומיו ערך קיים גם היום. ב-1965 יצאו לאור
כל כתביו ותרגומיו כמפעל ציבורי בחסות הנשיא ש״ז שזר (ירושלים, תשכ״ה).
דוד פרישמן נפטר בברלין בי׳ באב תרפ״ב, 4 באוגוסט 1922 ונקבר
בה.
בריינין, ראובן.דוד
פרישמן. בספרו: כתבים
נבחרים / המהדירים – דניאל בן־נחום וד׳ הנגבי (מרחביה : ספרית פועלים
בשיתוף עם קרן וינפר־מורגנשטרן, תשכ״ב 1965), עמ׳ 135–145.
גלבוע, מנוחה. סיפור אחד – שלוש אידיאולוגיות.
בצרון, שנה ל״ז, כרך ס״ז, גל׳ 322 (שבט–אדר תשל״ו, פברואר 1976), עמ׳ 126–129
; גל׳ 323 (ניסן–אייר תשל״ו, אפריל–מאי 1976), עמ׳ 195–199, 206 <נוסח מחודש נדפס
בספרה: מבנים ומשמעויות: עיונים בסיפור ההשכלה
(תל אביב : עקד, 1977), עמ׳ 66–85> <על הסיפור ״ביום
הכפורים״>
גלבוע, מנוחה. אותיות פורחות שנסתתרו
: על פיליטון אחד של דוד פרישמן שלא כונס בכתביו. מאזנים: ירחון לספרות,
כרך נ״ה, גל׳ 4–5 (1982), עמ׳ 59.
גלבוע, מנוחה. ״מכתב״ שכוח של דוד פרישמן.
מחקרים בספרות עברית : ספר זכרון לאורי שהם
/ בעריכת ראובן צור, עוזי שביט (תל־אביב : אוניברסיטת תל־אביב, תשמ״ו 1986), עמ׳
143–147 <המכתב נדפס לראשונה ב״הצפירה״,
ח׳ אדר תרע״ד, 6 במארס 1914>
גלבוע, מנוחה. עיון בשירו של דוד פרישמן
״מפיסטופל״. ספר ישראל לוין, כרך ב /
ערכו ראובן צור וטובה רוזן (תל אביב : אוניברסיטת תל־אביב, תשנ״ה 1995), עמ׳ 53–64.
הלקין, שמעון. דוד פרישמן. בספרו:
עראי וקבע : עיונים בספרות (ניו־יורק : אוהל, תש״ב 1942), עמ׳ 79–80.<עם פטירתו>
הר־אבן, יעקב. למען כבודו של סופר עברי גדול לא אחשה.
גזית, כרך ל׳, גל׳ ה–ח (353–356) (אב תשל״ג–חשון תשל״ד, אוגוסט–נובמבר 1973),
עמ׳ 77–79 <על ביקורת של יעקב קופליביץ (ישורון קשת) על
דוד פרישמן>
וויסלבסקי, צבי.אביר ספרותנו : על קברו
של דוד פרישמאן. רמון: מאסף עתי לאמנות ולספרות, חוב׳ 2 (תרפ״ב 1922),
עמ׳ מא–מג.
זהרי, מנחם. הקנאי לאמנות הצרופה. הבוקר, י׳ באב
תשכ״ב, 10 באוגוסט 1962. <חזר ונדפס בספרו ביכורי עט, חלק שלישי, ״יוצר
ויצירה בנתיב הדורות״ (ירושלים, תשל״ו 1976), עמ׳ 60–64; בספרו פרקי ספרות
(ירושלים, תשמ״ה 1985), עמ׳ 41–45 ובספרו: פרקי סופר וספר : עיונים בספרות
העברית החדשה (ירושלים : כרמל, תשנ״ח 1998), עמ׳ 86–92>
טרסי־גיא, אסתר. דוד פרישמן ״תרגומים״.
בספרה: ביקורת זוטא : הערכות ספרי ילדים ונוער (תל־אביב : מ. ניומן, תשכ״ט),
עמ׳ 157–158.
טרסי־גיא, אסתר. ״סורר ומורה״ (קורות
המחזה אחת). בספרה: ביקורת זוטא : הערכות ספרי ילדים ונוער (תל־אביב
: מ. ניומן, תשכ״ט), עמ׳ 243–249.
יניב, שלמה. הבלדות ותרגומי הבלדות של דוד פרישמן. בספרו:
הבלדה העברית : פרקים בהתפתחותה (חיפה : הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה,
תשמ״ו 1986), עמ׳ 87–96.
ליליינבלום, משה ליב. ידידי הר שלום!
המליץ, שנה 19, הוספה לגל׳ 61 (י״ז באב תרמ״ג, 20 באוגוסט 1883) <חזר
ונדפס בתוך: דוד פרישמן : מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו
/ ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה מנוחה גלבוע (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 1988),
עמ׳ 45–50>
קרמר, שלום. שירתו האפית של דוד פרישמן.
בתוך: אנך : במה לספרות מחשבה ואמנות, כרך א׳
(ניסן תשי״ד), עמ׳ 227–232.
קרמר, שלום. אמנות ומוסר. מאזנים:
ירחון לספרות, כרך ל״ט, גל׳ 1 (1974), עמ׳ 12–16 <על גישתו הביקורתית של דוד פרישמן>
ר׳ בנימין. סואי גענעריס,
Sui generis. התקופה, כרך ט״ז (תרפ״ב),
עמ׳ xviii–xxi <חזר ונדפס
בספרו משפחות סופרים : פרצופים (ירושלים, תש״ך) עמ׳ 29–32, בשם: ״מכתב אל
ידידתו״>
שאנן, אברהם. דוד פרישמן וחיפושיו אחרי היסוד
האותנטי. הדואר, שנה 51, גל׳ ל״ד (כ״ד באב תשל״ב, 4 באוגוסט 1972), עמ׳
574–575.
שהם, אורי. הגולם האלגורי – האדם כנברא
בצלם וכבורא צלם : על סיפורו של דוד פרישמן ׳הגולם׳. מחקרים בספרות עברית : ספר זכרון לאורי שהם /
בעריכת ראובן צור, עוזי שביט (תל־אביב : אוניברסיטת תל־אביב, תשמ״ו 1986), עמ׳
101–115.
שהם, ראובן.מ׳אדם עליון׳ ל׳עלה נידף׳
– הקול הדובר בשירת פרישמן. בספרו: קול ודיוקן
: תחנות בהתפתחות דיוקן הדובר בשירה העברית החדשה (חיפה : הוצאת הספרים של אוניברסיטת
חיפה, תשמ״ח 1988), עמ׳ 67–84.
שטיינמן, אליעזר.
תרגום של אצילות.דבר, ו׳ בניסן תשי״ד, 9 באפריל 1954, עמ׳ 5
<מתוך המבוא לכרך התרגומים של כתבי ד. פרישמאן, העומדים להופיע על ידי המו״לים
מ. ניומן ו״כנסת״>
שניאור, זלמן. ליובלו של דוד פרישמן.
בספרו: דוד פרישמן ואחרים (תל אביב : דביר,
תשי״ט 1959), עמ׳ 11–17 <קטעים מן הנאום שנשא המחבר בנשף־היובל של ד. פרישמן בתיאטרון
הגדול שבלודז׳>
Brenner, Naomi.Hebrew critic
par excellence: David Frishman. In: In their surroundings
: localizing modern Jewish literatures in Eastern Europe / Efrat Gal-Ed,
Natasha Gordinsky, Sabine Koller, Yfaat Weiss (eds.) (Göttingen :
Vandenhoeck & Ruprecht, 2023), pp. 21–28.
*