רקע
אלמוני/ת
סִפּוּר הַנְּסִיכָה וְהַקוֹף
אלמוני/ת
תרגום: יוסף יואל ריבלין (מערבית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: ערבית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: קרית־ספר; 1979

הָיָה מֶלֶךְ אֶחָד וְהָיְתָה לוֹ בַת. דָּבַק לִבָּהּ בְּעֶבֶד כּוּשִׁי. הִשִּׁיר אוֹתוֹ כוּשִׁי אֶת בְּתוּלֶיהָ, וְנִתְלַקְּחָה תַּאֲוָתָהּ, עַד שֶׁלֹּא יָכְלָה שְׂאֵת לְהִפָּרֵד מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. תִּנְּתָה מְצוּקַת־נַפְשָׁהּ לִפְנֵי אַחַת נַעֲרוֹתֶיהָ. הִבִּיעָה לָהּ אוֹתָהּ נַעֲרָה דַּעְתָּהּ, שֶׁאֵין שׁוּם בְּרִיָּה בָּעוֹלָם שֶׁתּוּכַל לְמַלֵּא שֶׂפֶק חִשְׁקָהּ כַּקּוֹף1. אֵרַע יוֹם אֶחָד, שֶׁמְּנַהֵג־קוֹפִים עָבַר מִתַּחַת לְחַלּוֹנָהּ וְעִמּוֹ קוֹף גָּדוֹל2. הֵסִירָה צְעִיפָהּ מֵעַל פָּנֶיהָ וְהִסְתַּכְּלָה בַקּוֹף, וְקָרְצָה לוֹ בְעֵינֶיהָ. מִיָּד נִתֵּק הַקּוֹף אֶת אֲסוּרָיו וּכְבָלָיו וְטִפֵּס וְעָלָה אֵלֶיהָ. הִסְתִּירָה אוֹתוֹ אֶצְלָהּ, וְהָיָה שׁוֹהֶה עִמָּהּ יוֹמָם וָלַיְלָה, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּבָא אֵלֶיהָ, כְּשֶׁשָּׁמַע אָבִיהָ אֶת הַדָּבָר…

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה, וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ.

וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשְּׁלֹש מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַשֻּׂלְטָאן, אַחֲרֵי שֶׁשָּׁמַע תַּעֲלוּלֵי בִתּוֹ, בִּקֵּשׁ לַהֲמִיתָהּ. כְּשֶׁנּוֹדַע לָהּ הַדָּבָר, הִתְחַפְּשָׂה בִּלְבוּשׁ מַמְלוּךּ, וְעָלְתָה עַל סוּס, וְלָקְחָה אִתָּהּ פִּרְדָּה שֶׁטָּעֲנָה אוֹתָהּ מָמוֹן רַב אֲשֶׁר לֹא יְתֹאַר וּמַתְּכוֹת־יְקָר וַאֲרִיגִים. נָטְלָה עִמָּהּ גַּם אֶת הַקּוֹף וּבָרְחָה אֶל מְדִינַת אַלְקָאהִרָה וְשָׂמָה מוֹשָׁבָהּ בְּאַחַד הַבָּתִּים בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. הָיְתָה קוֹנָה בְכָל יוֹם בָּשָׂר אֵצֶל קַצָּב צָעִיר, וְלֹא הָיְתָה בָאָה אֶצְלוֹ אֶלָּא אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם, וְהָיָה צִבְעָהּ חִוֵּר וּמַרְאֶהָ סַר וְזָעֵף. אָמַר הַצָּעִיר בְּלִבּוֹ: “מַמְלוּךּ זֶה עִנְיָנוֹ מוּזָר”. כְּשֶׁחָזַר וּבָא כְהֶרְגֵּלוֹ וְקָנָה אֶת הַבָּשָׂר, הָלַךְ אַחֲרָיו בְּעִקְּבוֹתָיו, מִבְּלִי שֶׁיָּכוֹל הָיָה לִרְאוֹתוֹ. אָמַר הַקַּצָּב: "הִמְשַׁכְתִּי לָלֶכֶת אַחֲרֶיהָ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, מִבְּלִי שֶׁתִּרְאֵנִי, עַד שֶׁהִגִּיעָה לִמְעוֹנָהּ בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר וְנִכְנְסָה לְתוֹכוֹ. הִסְתַּכַּלְתִּי מִצַּד אֶחָד אֶל תּוֹכוֹ, וְרָאִיתִי אוֹתָהּ, אַחֲרֵי שֶׁנִּמְצְאָה בְּתוֹכוֹ, מַדְלִיקָה אֵשׁ וּמְבַשֶּׁלֶת. אַחֲרֵי כֵן אָכְלָה עַד שֶׁשָּׂבְעָה, וְשָׂמָה מַה שֶּׁנּוֹתַר לִפְנֵי הַקּוֹף שֶׁהָיָה אֶצְלָהּ. אָכַל גַּם הוּא עַד שֶׁשָּׂבַע. פָּשְׁטָה אֶת בְּגָדֶיהָ שֶׁעָלֶיהָ וְלָבְשָׁה לְבוּשֵׁי נָשִׁים הַמְפֹאָרִים בְּיוֹתֵר שֶׁהָיוּ לָהּ, וְכָךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁאִשָּׁה הִיא. לְבַסּוֹף הֵבִיאָה יַיִן, שָׁתְתָה מִמֶּנּוּ וְהִשְׁקְתָה גַם אֶת־הַקּוֹף. אַחֲרֵי זֶה בָּא אֵלֶיהָ כְּעֶשֶׂר פְּעָמִים עַד שֶׁהִתְעַלְּפָה. אַחֲרֵי כֵן פָּרַשׂ עָלֶיהָ מִכְסֶה שֶׁל מֶשִׁי וּפָרַשׁ לִמְקוֹמוֹ. נִכְנַסְתִּי לְתֹוךְ הַבַּיִת פְּנִימָה. כְּשֶׁהִרְגִּישׁ בִּי הַקּוֹף בִּקֵּשׁ לְשַׁסְּפֵנִי, וְאוּלָם אָנֹכִי הִקְדַּמְתִּיו בְּסַכִּין שֶׁהָיְתָה עִמִּי וְרִטַּשְׁתִּי בָּהּ אֶת בִּטְנוֹ. הִתְעוֹרְרָה הַנְּסִיכָה בְּפַחַד וָרַעַד, וּכְשֶׁרָאֲתָה אֶת הַקּוֹף בְּכָך, צָעֲקָה צְעָקָה גְדוֹלָה, עַד שֶׁיָּצְאָה כִמְעַט נִשְׁמָתָהּ. נָפְלָה שׁוּב מִתְעַלֶּפֶת. וּכְשֶׁהִתְעוֹרְרָה מֵהִתְעַלְּפוּתָהּ, אָמְרָה לִי: ‘מַה הֵבִיא אוֹתְךָ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה זֶה? בֵּאלֹהִים הִשְׁבַּעְתִּיךָ, הַנַּח לִי שֶׁאֵלֵךְ אַחֲרָיו’. הִכְבַּרְתִּי עָלֶיה דְבָרַי, רַכּוֹת, וְהִבְטַחְתִּי לָהּ לְמַלֵּא לָהּ כְּגֶבֶר אֶת מְקוֹם הַקּוֹף עַד שֶׁנִּרְגְּעָה מִפַּחֲדָהּ. אַחֲרֵי כֵן נָשָׂאתִי אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה. וְאוּלָם חֲסַר אוֹנִים הָיִיתִי לְכָךְ, וְלֹא יָכֹלְתִּי לַעֲמֹד בָּזֶה; תִּנֵּיתִי צָרָתִי לִפְנֵי זְקֵנָה אַחַת וְסִפַּרְתִּי לָהּ אֶת הַמַּצָּב עִם הַנְּסִיכָה. הִבְטִיחָה לִי הַבְטָחָה לְתַקֵּן אֶת הָעִנְיָן, וְאָמְרָה לִי: הָבֵא לִי סִיר, וְעָלֶיךָ לְמַלְּאוֹתוֹ חֹמֶץ חָרִיף; מִלְּבַד זֶה עָלֶיךָ לְהָבִיא לִטְרָה שֶׁל עִקָּרֵי צֶמַח עַד. הֵבֵאתִי לָהּ מַה שֶּׁבִּקְּשָׁה. שָׂמָה אֶת כָּל זֶה בַּסִּיר, וְשָׁפְתָה אוֹתוֹ עַל הָאֵשׁ וּבִשְּׁלָה אֶת כָּל זֶה יָפֶה יָפֶה. אַחַר צִוְּתָה עָלַי לָבוֹא אֶל הַנְּסִיכָה, וּבָאתִי אֵלֶיהָ עַד שֶׁנִּתְעַלְּפָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָמָה הַזְּקֵנָה, מִבְּלִי שֶׁתַּרְגִּישׁ בָּהּ, וְהֶחֶזִיקָה אוֹתָהּ פְּשׂוּקַת חֵיק מֵעַל לְפִי הַסִּיר. עָלָה הַקִּטּוֹר, עַד שֶׁחָדַר לְתוֹךְ נִקְבָּהּ, וְנָפַל מַה שֶּׁהוּא מִתּוֹך נִקְבָּהּ. הִסְתַּכַּלְתִּי הֵיטֵב הֵיטֵב, וְהִנֵּה שְׁנֵי תּוֹלָעִים, אֶחָד שָׁחֹר וְאֶחָד צָהֹב. אָמְרָה לִי הַזְּקֵנָה: ‘בַּאֲשֶׁר לַתּוֹלָע הָאֶחָד, הֲרֵי נוֹצַר מִתּוֹךְ דּוֹדֶיהָ עִם הַכּוּשִׁי, וְהַשֵּׁנִי מִתּוֹךְ דּוֹדֶיהָ עִם הַקּוֹף’. כְּשֶׁהִתְעוֹרְרָה הַנְּסִיכָה אַחֲרֵי זֶה מֵהִתְעַלְּפוּתָהּ, נִשְׁאֲרָה זְמַן רַב אֶצְלִי מִבְּלִי הִתְאַוּוֹת תַּאֲוָה; מִשּׁוּם שֶׁהִנִּיחַ לָהּ אֱלֹהִים מִן הַפֶּגַע. תָּמַהְתִּי עַל כָּךְ.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ.

וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשְּׁלֹש מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וְשִׁבְעָה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַצָּעִיר סִפֵּר: ‘הִנִּיחַ לָהּ אֱלֹהִים מִן הַפֶּגַע, תָּמַהְתִּי עַל כָּךְ, וְגִלִּיתִי לָהּ מַה שֶּׁהָיָה’. אַחֲרֵי זֶה נִשְׁאֲרָה הַנְּסִיכָה אֵצֶל הַצָּעִיר בַּיָּפִים בַּחַיִּים וּבַזַּכִּים בַּתַּעֲנוּגוֹת, אַחֲרֵי שֶׁאִמְּצָה לָהּ אֶת הַזְּקֵנָה בִּמְקוֹם אֵם לָהּ. חָיוּ זְמַן רַב יַחְדָּו שְׁלָשְׁתָּם הִיא וּבַעְלָהּ וְהַזְּקֵנָה בְּאֹשֶר וּשְׂמָחוֹת, עַד שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם מַשְׁבִּית כָּל שִׂמְחָה וּמַתִּיק כָּל קִשְׁרֵי שָׂשׂוֹן. יִשְׁתַּבַּח זֶה הַחַי וְקַיָּם אֲשֶׁר לוֹ הַשִּׁלְטוֹן בָּאָרֶץ וּבָשָּׁמַיִם.


  1. במזרח חושבים שאחת הצורות שהשטן מופיע בהן, הוא הקוף. במזרח האמינו, ועדיין מאמינים, ששדים באים ביחסי אישות עם נשים מבני־האדם, אמונה שהיתה נפוצה בימי הבינים עד מאד, שמכשפות יחסי זנונים להן עם השטן.  ↩

  2. אדם מוליך עמו קוף, או גם קוף ותיש או דֹב, היה מחזה נפוץ לא רק במצרים, אלא רגיל בערי ארץ־ישראל, ביחוד בימי החגים המוסלימים, היו משעשעים את הרואים ברקודיהם ובאים על שכרם  ↩

המלצות קוראים
תגיות