רקע
אלמוני/ת
סִפּוּר הָאִישׁ מִמִּצְרַיִם הָעִלִּית וְאִשְׁתּוֹ הַפְרַנְקִית
אלמוני/ת
תרגום: יוסף יואל ריבלין (מערבית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: ערבית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: קרית-ספר; 1969

אָמַר הָאֶמִיר שֻׁגָ’אעֻ־אלדִּין מֻחַמָּד נְצִיב אַלְקָאהִרָה: הָיִינוּ לָנִים אֵצֶל אָדָם מִמִּצְרַיִם הָעִלִּית, וְהָיָה מְאָרֵחַ אוֹתָנוּ וּמְכַבְּדֵנוּ. וְהָיָה אוֹתוֹ אִישׁ חוּם הַצֶּבַה כֵּהֶה עַד מְאֹד, וְהוּא זָקֵן בָּא בַיָּמִים, וְהָיוּ לוֹ יְלָדִים קְטַנִּים לְבָנִים שֶׁלַּבְנִינוּתָם מָשְׁקָה בְאֹדֶם. אָמַרְנוּ לו: “פְּלוֹנִי, מָה הָעִנְיָן שֶׁיְּלָדֶיךָ אֵלֶּה לְבָנִים, בְּעוֹד שֶׁמַּרְאֲךָ חוּם עַד מְאֹד?” אָמַר לָנוּ: “אֵלֶּה, אִמָּם פְרַנְקִית שֶׁלָּקַחְתִּי בַשְּׁבִיָּה. וְאֵרַע לִי עִמָּהּ מְאֹרָע מַפְלִיא”. אָמַרְנוּ לוֹ: “תּוֹאִיל לְסַפְּרוֹ לָנוּ?” אָמַר לָנוּ: "הֵן. דְּעוּ, שֶׁפַּעַם זָרַעְתִּי פִשְׁתָּן בְּמָקוֹם זֶה וּתְלַשְׁתִּיו וְנִפַּצְתִּיו וְהוֹצֵאתִי עָלָיו חֲמֵשׁ מֵאוֹת דִּינָר. בִּקַּשְׁתִּי לְמָכְרוֹ, וְלֹא הִגִּיעַ לְיָדִי כְלוּם יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהוֹצֵאתִי עָלָיו. אָמְרוּ לִי: “הוֹלֵךְ אוֹתוֹ לְעַכּוֹ, אֶפְשָׁר שֶׁאַתָּה מַרְוִיחַ בּוֹ רֶוַח עָצוּם”. וְהָיְתָה עַכּוֹ בְּאוֹתוֹ זְמַן בִּידֵי הַפְרַנְקִים. הוֹלַכְתִּיו לְעַכּוֹ וּמָכַרְתִּי חֵלֶק מִמֶּנּוּ בְהַרְוָחַת זְמַן הַפֵּרָעוֹן לִי לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי מוֹכְרוֹ, עָבְרָה עַל פָנַי אִשָּׁה פְרַנְקִית. וּמִמִּנְהָגָן שֶׁל נְשֵׁי פְרַנְקִיָּה הוּא שֶׁהֵן מְהַלְכוֹת בַּשּׁוּק – מִבְּלִי צָעִיף עַל פְּנֵיהֶן. בָּאָה אֵלַי לִקְנוֹת מִמֶּנִּי פִשְׁתָּן. רָאִיתִי מִיָּפְיָהּ מַה שֶׁאִבֵּד אֶת עֶשְּתּוֹנוֹתַי. מָכַרְתִּי לָהּ מַשֶּהוּ וְלָקַחְתִּי מֵאִתָּהּ מְחִיר קַל. נְטַלְתִּיו וְהָלְכָה לָהּ. לְאַחֲרֵי יָמִים חָזְרָה אֵלַי וּמָכַרְתִּי לָהּ מַשֶּׁהוּ וְלָקַחְתִּי מֵאִתָּהּ מְחִיר קַל יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. הָיְתָה חוֹזֶרֶת וּבָאָה אֵלַי שֶׁיָּדְעָה שֶׁאֲנִי אוֹהֲבָהּ, וְהָיָה מִמִּנְהָגָהּ לָלֶכֶת בְּלִוְיַת זְקֵנָה. אָמַרְתִּי לַזְּקֵנָה שֶׁעִמָּהּ: “נִתְלַקַּח לבִּי בְּאַהֲבָתָהּ. כְּלוּם תִּמְצְאִי לִי תַחְבּוּלָה לְהִתְאַחֵד עִמָּהּ?” אָמְרָה לִי: “אֶמְצָא לְךָ תַּחְבּוּלָה. וְאוּלָם אַל יֵצֵא סוֹד זֶה מִבֵּין שְׁלָשְׁתֵּנוּ. אֲנִי וְאַתָּה וָהִיא. וְעִם זֶה אֵין מִפְלָט מִזֶּה שֶׁתְּפַזֵּר מָמוֹן”. אָמַרְתִּי לָהּ: “אֲפִלּוּ אִם אֲנִי נוֹתֵן נִשְׁמָתִי עַל פְּגִישָׁתִי עִמָּהּ, לֹא יְהֵא זֶה הַרְבֵּה”.


הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשְּמוֹנֶה מֵאוֹת וְתִשְׁעִים וַחֲמִשָּׁה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְּאֻשָּׁר, שֶׁהַזְּקֵנָה אָמְרָה לְאוֹתוֹ אָדָם: “אַל יֵצֵא סוֹד זֶה מִבֵּין שְׁלָשְׁתֵּנוּ, אֲנִי וְאַתָּה וָהִיא. וְעִם זֶה אֵין מִפְלָט מִזֶּה שֶּתְּפַזֵּר מָמוֹן”. וְאָמַרְתִּי לָהּ – כֹּה סִפֵּר הָאִישׁ –: “אֲפִלּוּ אִם אֲנִי נוֹתֵן נִשְׁמָתִי עַל פְּגִישָׁתִי עִמָּהּ, לֹא יְהֵא זֶה הַרְבֵּה”. הִסְכַּמְנוּ שֶׁאֶתֵּן לְיָדָהּ חֲמִשִּׁים דִּינָר, וְתָבִיא אוֹתָה אֵלַי. הֲכִינוֹתִי חֲמִשִּׁים הַדִּינָר וּמָסַרְתִּי אוֹתָם לְיַד הַזְּקֵנָה. כְּשֶׁנָּטְלָה אֶת חֲמִשִּׁים הַדִּינָר, אָמְרָה לִי: “הָכֵן לָהּ מָקוֹם בְּבֵיתְךָ, וְהִיא בָאָה אֵלֶיךָ הַלַּיְלָה”. הָלַכְתִּי וַהֲכִינוֹתִי כְכָל אֲשֶׁר הָיָה לָאֵל יָדִי מִמַּאֲכָל וּמַּשְׁקֶה וְנֵרוֹת־דֹּנַג וּמְתִיקוֹת. וְהָיָה בֵיתִי נִשְׁקָף עַל הַיָּם, וְהָיָה הַדָּבָר בִּזְמַן הַקַּיִץ. הִצַעְתִּי מַצָּעִים עַל גַּג הַבַּיִת וּבָאָה הַפְרַנְקִית וְאָכַלְנוּ וְשָׁתִינוּ. הֶאֱפִיל הַלַּיְלָה וְיָשַׁנּוּ תַחַת הָרָקִיעַ, וְהַיָּרֵחַ מֵאִיר עָלֵינוּ, וְהָיִינוּ מִסְתַּכְּלִים בִּדְמוּת הַכּוֹכָבִים הַנִּשְׁקָפִים בַּיָּם. אָמַרְתִּי בְלִבִּי: “כְּלוּם אֵין אַתָּה מִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי אֱלֹהִים יְרוֹמֵם וְיִתְעַלֶּה, בְּעוֹד אַתָּה נָכְרִי בָאָרֶץ, וְתַחַת רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם וּבִפְנֵי הַיָּם, וּמַמְרֶה אֶת אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה עִם נוֹצְרִיָּה, וּמִתְחַיֵּב עֹנֶשׁ גֵּיהִנֹּם? אֱלֹהִים, הֱיֵה אַתָּה עֵדִי, שֶׁאֲנִי פוֹרֵשׁ מִנּוֹצְרִיָּה זוֹ הַלַּיְלָה, מִתְבַּיֵּשׁ בְּפָנֶיךָ וּמְפַחֵד מִפְּנֵי עָנְשֶׁךָ”. יָשַׁנְתִּי עַד הַבֹּקֶר, וְקָמָה בַשַּׁחַר כּוֹעֶסֶת עָלַי, וְהָלְכָה לָהּ לִמְקוֹמָהּ. הָלַכְתִּי אֲנִי אֶל חֲנוּתִי וְיָשַׁבְתִּי בָהּ. וְהִנֵּה הִיא עוֹבֶרֶת עָלַי, הִיא וְהַזְּקֵנָה, וְהִיא מְלֵאָה זַעַם, וְדוֹמָה לַיָּרֵחַ. מַתִּי כִמְעָט וְאָמַרְתִּי בְלִבִּי: “מִי הוּא זֶה אַתָּה עַד כְּדֵי לַעֲזֹב נַעֲרָה זוֹ? כְּלוּם הִנְּךָ סַרִי אַלסַּקַטִי אִבְּן בִּשְׁרֻ אלְחָאפִי אוֹ אַלְגֻ’נַיְד הַבַּגְדָּאדִי אוֹ אַלפֻצַ’יְלֻ בֶּן עִיָאץ'? הִדְבַּקְתִּי אֶת הַזְּקֵנָה וְאָמַרְתִּי לָהּ: “חִזְרִי עִמָּהּ אֵלַי”. אָמְרָה לִי הַזְּקֵנָה: “בַּמָּשִׁיחַ אֲנִי נִשְׁבַּעַת שֶׁאֵין הִיא חוֹזֶרֶת אֵלֶיךָ אֶלָּא בְמֵאָה דִינָר”. אָמַרְתִּי לָהּ: “נוֹתֵן אֲנִי לָךְ מֵאָה דִינָר”. נָתַתִּי לָהּ וּבָאָה אֵלַי פַּעַם שְׁנִיָּה. כְּשֶׁהָיְתָה אֶצְלִי, חָזַרְתִּי לְאוֹתָם הִרְהוּרִים וּפָרַשְׁתִּי הֵימֶנָּה וְעָזַבְתִּי אוֹתָהּ לְשֵׁם אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה. עָזְבָה אוֹתִי, וְהָלַכְתִּי אֶל חֲנוּתִי. עָבְרוּ עָלַי הַזְּקֵנָה וְהִיא כְּשֶׁשְּׁתֵּיהֶן כּוֹעֲסוֹת. אָמַרְתִּי לַזְּקֵנָה: “הַחֲזִירִי אוֹתָהּ אֵלַי”. אָמְרָה לִי: “בַּמָּשִּׁיחַ אֲנִי נִשְׁבַּעַת שֶׁאֵין אַתָּה שָׂמֵחַ בָּהּ אֶצְלְךָ אֶלָּא בַחֲמֵשׁ מֵאוֹת דִּינָר, וָלֹא, תָּמוּת מֵעָגְמַת־נֶפֶשׁ”. נִתְחַלְחַלְתִּי לִדְבָרֶיהָ וְהֶחְלַטְתִּי לְהַשְׁקִיעַ אֶת כָּל מְחִיר הַפִּשְׁתָן כֻּלּוֹ לִפְדּוֹת בּוֹ אֶת נַפְשִׁי. וַעֲדַיִן לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי, כְּשֶׁהַמַּכְרִיז הִכְרִיז וְאָמַר: “הוֹי עֲדַת הַמֻּסְלִמִים, שְׁבִיתַת־הַנֶּשֶׁק שֶׁבֵּינֵינוּ וּבֵינֵיהֶם כְּבָר כָּלָה מוֹעֲדָהּ. וַהֲרֵי אָנוּ נוֹתְנִים לְכָל הַנִּמְצָאִים כָּאן מִן הַמֻּסְלִמִים רֶוַח־זְמַן שֶׁל שָׁבוּעַ יָמִים לִגְמֹר עִסְקֵיהֶם וּלְהִסְתַּלֵּק לְאַרְצוֹתֵיהֶם”. הִפְרִידוּ אוֹתָהּ מִמֶּנִּי, וְהִתְחַלְתִּי לְכַנֵּס מְחִיר הָפִּשְׁתָּן שֶׁקָּנוּהוּ מִמֶּנּוּ, בְנֵי־אָדָם בִּשְׁטָרוֹת עַד לִזְמַן פֵּרָעוֹן, וּלְחַסֵּל מַה שֶׁנִּשְׁאַר אֶצְלִי עוֹד מִמֶּנּוּ, וְקָנִיתִי בָזֶה סְחוֹרָה יָפָה וְיָצָאתִי מֵעַכּוֹ, כְּשֶׁאֲנִי בְלִבּי מַה שֶׁהָיָה בוֹ מִן הָאַהֲבָה הָעַזָּה לַפְרַנְקִית וְהַכִּסּוּפִים אֵלֶיהָ, שֶׁכֵּן נָטְלָה אֶת לְבָבִי וְאֶת הוֹנִי. יָצָאתִי וְנַסְתִּי עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לְדַמֶּשֶׂק, וּמָכַרְתִּי אֶת הַסְּחוֹרָה שֶׁלָּקַחְתִּי מֵעַכּוֹ, בַּמְּחִיר הַגָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר, בַּעֲקֵב הֶפְסֵק הַקֶּשֶׁר עִם עַכּוֹ בְּסִבַּת כְּלוֹת מוֹעֵד שְׁבִיתַת־הַנֶּשֶׁק. וְהֶאֱצִיל לִי אֱלֹהִים יִשְׁתַּבַּח וְיִתְעַלֶּה חַסְדּוֹ בְּרֶוַח רַב מְאֹד, וְהִתְחַלְתִּי עוֹסֵק בְּמִסְחַר הַנְּעָרוֹת הַשְּבוּיוֹת, לְהוֹצִיא מִלִּבִּי מַה שֶׁהָיָה בוֹ בִגְלַל הַפְרַנְקִית. נִתְמַסַּרְתִּי לַמִּסְחָר בָּהֶן, וְעָבְרוּ עָלַי שָׁלֹשׁ שָׁנִים, כְּשֶׁאֲנִי בְאוֹתוֹ מַצָּב. אֵרַע בָּהֶן מַהּ שֶׁאֵרַע מִן הַקְּרָבוֹת שֶׁהָיוּ לַמֶּלֶךְ אַלנָּאצַר1 עִם הַפְרַנְקִים, וְנָתַן לוֹ אֱלֹהִים תְּשׁוּעָתוֹ עֲלֵיהֶם וְלָקַח בַּשֶּׁבִי אֶת מַלְכֵיהֶם וְכָבַשׁ אֶת עָרֵי הַחוֹף בִּרְשׁוּת אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה. קָרָה מִקְרֶה שֶׁבָּא אֵלַי אָדָם וּבִקֵּשׁ מֵאִתִּי נַעֲרָה לַמֶּלֶךְ אַלנָאצִר. וְהָיְתָה אֶצְלִי נַעֲרָה יָפָה. הִצַּעְתִּיהָ לְפָנָיו וְקָנָה אוֹתָהּ לוֹ מִמֶּנִּי בְמֵאָה דִּינָר. מָסַל לִי תִשְׁעִים דִּינָר וְנִשְׁאֲרוּ לִי עָלָיו עֲשָׂרָה דִינָרִים, שֶׁלֹּא נִמְצְאוּ בְאוֹצָרוֹ בְאוֹתוֹ יוֹם, שֶׁכֵּן הוֹצִיא אֶת כָּל מָמוֹנוֹ בַּמִּלְחָמָה נֶגֶד הַפְרַנְקִים. הוֹדִיעוּ לַמֶּלֶךְ אֶת זֹאת. אָמַר הַמֶּלֶךְ: הוֹבִילוּ אוֹתוֹ אֶל מְקוֹם הַשְּבוּיִים, וּתְנוּ לוֹ לִבְחֹר בֵּין בְּנוֹת הַפְרַנְקִים, שָׁיִּקַּח לוֹ אַחַת מֵהֶן בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּינָרִים”.


הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשְּמוֹנֶה מֵאוֹת וְתִשְׁעִים וְשִׁשָּׁה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַמֶּלֶךְ אַלנָּאצִר אָמַר: “תְּנוּ לוֹ לִבְחַר בֵּין בְּנוֹת הַפְרַנְקִים שֶׁיִּקַּח לוֹ אַחַת מֵהֶן בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּינָרִים”. לָקְחוּ אוֹתִי וּפָנוּ וְהָלְכוּ אֶל מְקוֹם הַשְּבוּיִים. הִסְתַּכַּלְתִּי בְמַה שֶׁבּוֹ וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל כָּל הַשְּׁבוּיִים, וְרָאִיתִי אֶת הַנַּעֲרָה הַפְרַנְקִית שֶּדָּבַק לִבִּי בָהּ וְהִכַּרְתִּיָה הַכָּרָה נְכוֹנָה. וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַבִּיר מֵאַבִּירֵי הַפְרַנְקִים. אָמַרְתִּי לָהֶם: “תְּנוּ לִי זוֹ”. נְטַלְתִּיהָ וְהָלַכְתִּי אֶל אָהֳלִי וְאָמַרְתִּי לָהּ: “כְּלוּם מַכִּירָה אַתְּ אוֹתִי?” אָמְרָה לִי: “לָאו”. אָמַרְתִּי לָהּ: “אֲנִי יְדִידֵךְ שֶׁהָיִיתִי עוֹסֵק בְּמִסְחַר הַפִּשְׁתָּן, וְאֵרַע לִי אִתָּךְ מַה שֶׁאֵרַע, וְנָטַלְתְּ מִמֶּנִּי אֶת הַזָּהָב וְאָמַרְתְּ שֶׁלֹּא תוֹסִיפִי לִרְאוֹתֵנִי עוֹד אֶלָּא בַחֲמֵשׁ־מֵאוֹת דִּינָר”. אָמְרָה לִי: “זֶהוּ בְּכֹחַ הַצָּפוּן בְּתוֹךְ דָּתְךָ, דַּת הָאֱמֶת. מְעִידָה אֲנִי שֶׁאֵין אֱלוֹהַ בִּלְתִּי אַללָּהּ וּמְעִידָה שֶׁמֻּחַמָּד שְׁלִיחַ אַלָלּהּ. קִבְּלָה עַל עַצְמָהּ אֶת דַּת הָאִסְלָאם וְהָיָה הָאִסְלָאם שֶׁלָּה יָפֶה”. אָמַרְתִּי בְלִבִּי: “חֵי־ אֱלֹהִים שֶׁאֵין אֲנִי קָרֵב אֵלֶיהָ אֶלָּא אַחֲרֵי שִׁחְרוּרָהּ, וְהוֹדַעְתִּי לַקָּאצִ’י עַל כָּךְ”. הָלַכְתִּי אֶל אִבְּן שַׁדָּאד וְשַׂחְתִּי לוֹ מַה שֶׁאֵרַע, וְקָשָׁר קֶשֶׁר־נִשׁוּאַי אִתָּהּ. לַנְתִּי עִמָּהּ בַּלַּיְלָה שֶׁאַחֲרֵי זֶה וְהָרְתָה לִי. אַחַר־כָּךְ נָסַע הַצָּבָא וּבָאנוּ לְדַמֶּשֶׂק. לֹא עָבְרוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁבָּא שְׁלִיחַ מֶלֶךְ הַפְרַנְקִים מְבַקֵּשׁ אֶת הַשְּׁבוּיִים עַל־פִּי הֶסְכֵּם שֶׁהִסְכִּימוּ בֵינֵיהֶם הַמְּלָכִים. הוּשְׁבוּ כָל מִי שֶׁהָיוּ שְׁבוּיִים מִן הַנָּשִׁים וְהַגְּבָרִים, וְלֹא נוֹתְרָה אֶלָּא הָאִשָּׁה שֶׁאֶצְלִי. אָמְרוּ: “אִשְׁתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי אַבִּיר אֵינָהּ”. שָׁאֲלוּ עַל אוֹדוֹתֶיהָ, וְשָׁאֲלוּ בְּמַפְגִּיעַ וְחָקְרוּ. הִגִּידוּ לָהֶם שֶׁאֶצְלִי הִיא. דְּרָשׁוּהָ מֵאִתִּי, בָּאתִי אֵלֶיהָ כְּשֶׁאֲנִי אוֹבֵד עֶשְׁתּוֹנוֹת עַד מְאֹד, וּכְבָר נִשְׁתַּנָּה מַרְאִי. אָמְרָה לִי: “מַה לְךָ? וּמַה הוּא אֲשֶׁר פָּגַע בְּךָ?” אָמַרְתִּי לָהּ: “בָּא שְׁלִיחַ מֶלֶךְ הַפְרַנְקִים לָקַחַת אֶת כָּל הַשְּׁבוּיִים כֻּלָּם, וְדָרְשׁוּ אוֹתָךְ מִמֶּנִּי. אָמְרָה לִי: “אֵין כָל פַּחַד עָלֶיךָ. הוֹבֵל אוֹתִי אֶל הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי אֵדַע אֶת אֲשֶׁר אֹמַר לְפָנָיו”. לְקַחְתִּיהָ וְהֵבֵאתִי אוֹתָהּ לִפְנֵי הַשֻּׂלְטָאן אַלְמַלִךְ אַלנָאצִר, וּשְׁלִיחַ מֶלֶךְ הַפְרַנְקִים יוֹשֵׁב לִימִינוֹ. אָמַרְתִּי: “הֲרֵי זוֹ הָאִשָּׁה שֶׁאֶצְלִי”. אָמְרוּ לָהּ אַלְמַלִךְ וְהַשָּׁלִיחַ: “חוֹזֶרֶת אַתְּ לְאַרְצֵךְ אוֹ אֶל בַּעְלֵךְ? כְּבָר שִׁחְרֵר אֱלֹהִים אוֹתָךְ וְאֶת זוּלָתֵךְ מִן הַשְּׁבִי”. אָמְרָה לַשֻּׂלְטָאן: “כְּבָר הִתְאַסְלַמְתִּי וְהָרִיתִי, וַהֲרֵי כְרֵסִי כְפִי שֶׁאַתֶּם רוֹאִים. וְאֵין עוֹד לַפְרַנְקִים כָּל תּוֹעֶלֶת בִּי”. אָמַר לָהּ הַשָּׁלִיחַ: “מִי מִשְּׁנֵיהֶם חָבִיב עָלַיִךְ יוֹתֵר, מֻסְלִם זֶה אוֹ בַעְלֵךְ הָאַבִּיר פְּלוֹנִי?” אָמְרָה לוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה לְשֻׂלְטָאן. אָמַר הַשָּׁלִיחַ לְאֵלֶּה שֶׁעִמּוֹ: “כְּלוּם שְׁמַעְתֶּם אֶת דְּבָרֶיהָ?” אָמְרוּ לוֹ: “הֵן”. אָמַר לִי הַשָּׁלִיחַ: “קַח אֶת אִשְּׁתְּךָ וְלֶךְ לְךָ”. הָלַכְתִּי אִתָּה. שָׁלַּח אַחֲרַי רָץ מְהֵרָה וְאָמַר לִי: “הִנֵּה אִמָּהּ שָׁלְחָה אֵלֶיהָ פִּקָדוֹן עִמִּי, וְאָמְרָה לִי: “הֲרֵי בִתִּי שְׁבוּיָה וְהִיא עֲרוּמָה וְעֶרְיָה, רְצוֹנִי שֶׁתִּמְסֹר לָהּ תֵּבָה זוֹ. קָחֶנָּה אֵפוֹא וּמְסֹר אוֹתָהּ לָהּ.” וּמָסַר אוֹתָהּ לִי. קִבַּלְתִּי לְיָדִי אֶת הַתֵּבָה וְהוֹלַכְתִּי אוֹתָהּ אֶל חֲצֵרִי וּנְתַתִּיהָ לָהּ. פָּתְחָה אוֹתָהּ וּמָצְאָה בָהּ אֶת בְּגָדֶיהָ בְעֵינָם, וּמָצְאָה בָהּ אֶת בְּגָדֶיהָ בְעֵינָם, וּמָצְאָה אֶת שְׁנֵי צְרוֹרוֹת הַזָּהָב, שֶׁל חֲמִשִּׁים הַדִּינָר וְשֶׁל מֵאָה הַדִּינָר, וְהִכַּרְתִּי אוֹתָם בַּקֶּשֶׁר שֶׁלִּי שֶׁלֹא נִשְׁתַּנָּה מִמֶּנּוּ כְלוּם, וְהוֹדֵיתִי לֵאלֹהִים יִתְעַלֶּה. וְאֵלֶּה הַיְלָדִים מִמֶּנָּה הֵם, וְהִיא חַיָּה עַד הַיּוֹם, וְהִיא הִיא שֶׁעָשְׂתָה לָכֶם אֹכֶל זֶה”. הִתְפַּלֵּאנוּ עַל סִפּוּרוֹ וּמַּה שֶּהִגִּיעַ לוֹ מִן הַמַּזָּל הַטּוֹב. וֵאלֹהִים הוּא הַיּוֹדֵעַ”.

וּמִּמַּה שֶׁמְּסֻפָּר עוֹד:


  1. המלך המנצח. כנוי לצלאח אלדין כובש עכו בשנת 1187.  ↩

המלצות קוראים
תגיות