א    🔗

אִיש קטן וּקצר־רגלים, אשר על־כּן קראוּ לוֹ “טל וּמטר”, – זהוּ רבּנוּ רב מוֹטיל־בּרוּךְ, ואִשה גדוֹלה וּגבוֹהת־קוֹמה, אשר על־כּן קראוּ שמה “שבּת־הגָדוֹל”, – זוֹהי אִשתּוֹ הרבּנית מרת מטיל־בּרכה. ולָהם בּת יחידה וּשמה ציפּוֹרה. ציפּוֹרה זוֹ היא בּתוּלה בּוֹגרת, שכּבר הגיעה לפרקה, אדוּמַת־שׂער וּבעלת פּנים נקוּדים. אוֹהבת היא מאוֹד אֶת אָביה, וגם הוּא אוֹהב אוֹתה ונַפשוֹ קשוּרה בּנַפשה. אוֹהבת היא גם אוֹתנוּ, אֶת תּלמידי אָביה, תּינוֹקוֹת של בּית רבּם, ואַף אנחנוּ אוֹהבים אוֹתה ונַפשנוּ קשוּרה בּנַפשה. והיא בּת שלוֹשים, יוֹשבת בּבית אָביה וּמחַכּה לגוֹאֵל – וגוֹאֵל אֵין לָה.

אבל לכּל זמן. אֵין לךָ אָדם שאֵין לוֹ שעה. וּבכן, הגיעה גם שעתה של ציפּוֹרה בּת רבּנוּ. והנני מַציג לפניכם בּזה אֶת בּן־גילה, אשר הוֹכיח לָה אלוֹהים: בּעל קוֹמה גבוֹהה, פּניו פּני־להבים, עֵיניו מאִירוֹת ושׂערוֹתיו כּבר הלבּינוּ, אַף־על־פּי שהוּא צעיר עדיִין לימים, – זה קלסתּר־פּניו של פייביל הרוֹכל, הנקרא אֶצלנוּ בּשם “פייביל כּל־בּוֹ”.

ולָמה נקרא שמוֹ “כּל־בּוֹ”? על שם סַלוֹ. להוֹדיעךָ, שבּסַלוֹ של פייביל הרוֹכל אַתּה מוֹצא כּל מַה שהפּה יכוֹל לדבּר: כּפתּוֹרים גדוֹלים וכפתּוֹרים קטנים, מחָטים ונַַרתּיקים של מחָטים, חוּטים של פּשתּן וחוּטים של צמר וכל מיני סידקית, וָוים ואריגים של בּד וּמצנפוֹת, סַבּוֹן ושמן־המוֹר, תּמרוּקי נשים וכל מיני תּכשיטים שבּעוֹלָם.

אוֹתוֹ היוֹם, שנתפּשטה השמוּעה, כּי פייביל כּל־בּוֹ בּא לָעיר, היה יוֹם טוֹב לכל הנשים, גם לבּתוּלוֹת וגם לנשׂוּאוֹת, ולָנוּ, תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם, היה היוֹם ההוּא יוֹם טוֹב משנה. ראשית, מפּני שפייביל כּל־בּוֹ עם סַלוֹ הרי הם יוֹם טוֹב בּפני עצמם. ושנית, כּיוָן שפייביל כּאן, וַדאי יִכּנס אֵצל רבּנו, וּמוּבטח לָנוּ, כּי נַפסיק לימוּדנוּ, ותגיע לָנוּ שעה של חוֹפש. חוֹפש על־שוּם מה? על־שוּם שרבּנו רב מוֹטיל־בּרוךְ אִיש שוֹאֵף־חדשוֹת הוּא ואוֹהב לשמוֹע חדשוֹת מפּי כּל אָדם, וּבפרט מפּי פייביל כּל־בּוֹ. כּי מי עוֹד כּפייביל יוֹדע לסַפּר חדשוֹת? הלא הוּא פייביל, העוֹבר בּסַלוֹ ערים וּכפרים, יאוֹרים וּנהרוֹת וימים רחוֹקים, סוֹבב והוֹלךְ ממזרח למַערב וּמצפוֹן לדרוֹם, וּבדרךְ־הילוּכוֹ הוּא סוֹפג כּספוֹג חדשוֹת הרבּה כּל־כּךְ, אשר אִם יאֹמַר לסַפּר אֶת כּוּלָן, לא יספּיק עד עוֹלָם. ולא עוֹד, אֶלָא שאָמן הוּא לסַפּר חדשוֹת. כּשרוֹן הסיפּוּר אָמנוּת בּפני עצמה היא, ולא כּל אָדם מוּכשר לכךְ. וּפייביל כּל־בּוֹ מצטיין באָמנוּת זוֹ עד למאוֹד. בּאוֹפן סיפּוּרוֹ היה טמיר ונעלם כּוֹחַ מיוּחָד, שמשךְ אֵלָיו בּחַבלי־קסם אֶת לב השוֹמעים, וסיפּוּריו עצמם היוּ נוֹבעים מפּיו בּשטף־לָשוֹן, ללא כּל הפסק וּמַעצוֹר, כּמַיִם שאֵין לָהם סוֹף. כּשהיה פייביל כּל־בּוֹ מַתחיל לסַפּר, היוּ דבריו נעימים וּמלבּבים כּל־כּךְ, שנתעוֹררה בּךָ תּשוּקה עזה לשמוֹע ולשמוֹע, וּמעוֹלָם לא מלאה אָזנךָ מרוֹב מתיקוּת.

וכךְ היה פייביל מסַפּר, מוֹציא וּמסַדר בּשעת מַעשׂה אֶת סחוֹרתוֹ מתּוֹךּ הסַל:

– לשמוֹע חדשוֹת אַתּם רוֹצים לשמוֹע? לא אִיש בּשׂוֹרה אָנוֹכי היוֹם, לא טוֹבוֹת השמוּעוֹת והחדשוֹת על־אוֹדוֹת אַחינוּ בּני־יִשׂראֵל! הרי אני נוֹסע וּבא מעיר זיטוֹמיר, דרךְ משל, נוֹסע אני. כּלוֹמַר, לא מזיטוֹמיר גוּפה אני נוֹסע, אֶלָא סמוךְ לזיטוֹמיר יֵש עיירה אַחַת וּטשוּדנוֹב שמה, ויֶש לָה לאוֹתה העיירה מוֹרה־הוֹראה יֶש לָה, ואוֹתוֹ מוֹרה־הוֹראה עצמוֹ משלָנוּ הוּא, כּלוֹמַר, מרוּסיה הקטנה הוּא.

וזאת לָכם לָדעת, כּי רחוֹקוֹת הן ערי רוּסיה הקטנה שלָנוּ מערי ליטה וזאמוּט תּכלית הריחוּק הן רחוֹקוֹת. אֶצלנוּ, דרךְ משל, בּרוּסיה הקטנה שלָנוּ, לא תּמצאוּ עניִים ואֶביוֹנים ממין העניִים והאֶביוֹנים אשר בּליטה. אִם יִזדמן לָכם, דרךְ משל, לפגוֹש אֶצלנוּ בּרוּסיה הקטנה עני מיִשׂראֵל, המַחזיר על הפּתחים, הרי הוּא עני סתם, המַחזיר לוֹ על הפּתחים – ולא יוֹתר. מַה שאֵין כּן בּערי ליטה. העני מיִִשׂראֵל בּליטה הוּא עני מוּבהק, עני מַמש, עני המַחזיר על הפּתחים! כּן, כּן. עניִים כּמוֹתם לא ראִיתי בּשוּם מקוֹם אַחר. חָזרתּי, בּרוךְ השם, על כּל המקוֹמוֹת, אשר עניֵי יִִשׂראֵל מצוּיים שם, כּבר חָזרתּי. היִיתי גם בּליטה, גם בּפוֹלין וגם בּזאמוּט היִיתי. גם בּראדוֹם, גם בּלוֹדז העיר, עיר גדוֹלה לאלוֹהים, היִיתי, ואפילוּ בּווארשה, רבּתי־עם, שׂרתי בּמדינוֹת, היִיתי. האָח, ווארשה! לָעד תּיכּוֹנן ווארשה! מדי דבּרי בּה, זכוֹר אֶזכּרנה עוֹד! עיר יקרה היא ווארשה, עיר בּרוּכה לאלוֹהים! הכּל אַתּם מוֹצאִים בּה, בּווארשה זוֹ, והכּל בּזוֹל, בּחצי־חינם! הגלוּסקאוֹת שלָהם, הניתּנוֹת לפת־שחרית, טעמן כּצפּיחית בּדבש, טעם גן־עֵדן מַמש! אני, דרךְ משל, בּיקשתּי זה־כבר לישב בּווארשה, אֶלָא שהברתם של בּני ווארשה מעכּבת, הברה משוּנה מאוֹד, שקשה להבינה, מפּני שהיא מרוּבּה בּפתּחים, למשל: “אַי־וַי, אַראַה בּנַחַמַה!” כּךְ הם מדבּרים ונשבּעים יהוּדי ווארשה, בּשעת מַשׂא־וּמַתּן. ועוֹד חידוּש אֶחָד ראִיתי שם בּעֵינַי: כּל יהוּדי ווארשה, דרךְ משל, כּוּלָם נקראִים בּשם “אִִיטשימַאִיר”, על שם רבּם אִִיטשימַאִיר הם נקראִים כּוּלָם. תּמהני, אִם ראִיתי בּווארשה אִיש יהוּדי, שיִקָרא שמוֹ בּיִשראֵל, דרךְ משל, ראוּבן, אוֹ שמעוֹן, אוֹ לוי, אוֹ יהוּדה! כּוּלָם אֵינם נקראִים אֶלָא אִיטשימַאִיר ואִיטשימַאִיר, על כּל מדרךְ כּף־רגלכם אַתּם שוֹמעים רק אִיטשימַאִיר, כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף! כּיוֹצא בּזה אַתּם מוֹצאִים, דרךְ משל, בּעיר בּרדיטשוֹב, ששם נקראִים הכּל בּשם לוי־יִצחָק, על־שם הרב רב לוי־יִצחָק מבּרדיטשוֹב, זכרוֹנוֹ לברכה, שעליו מסַפּרים בּברדיטשוֹב כּמה וכמה סיפּוּרים וּמַעשׂיוֹת מסַפּרים עליו. אָמרוּ עליו, על רב לוי־יִצחָק מבּרדיטשוֹב, דרךְ משל…

– שמא תֹּאמַר די לסיפּוּריךָ וּמַעשׂיוֹתיךָ? – מַפסיקתוֹ הרבּנית מרת מַטיל־בּרכה בּאֶמצע. – מימי לא ראִיתי יהוּדי פּוֹשׂק־שׂפתים כּמוֹךָ, ואפילוּ בּין הנשים, שתּשעה קבּים שׂיחָה בּפיהן! אִם אַתּה לוּא שמעֵני, מוּטב שתֹּאמַר לי, מַה מחיר של תּריסר הכּפתּוֹרים הלָלוּ, העשׂוּיִים נקבים־נקבים?

מַעלה יתירה יֶש לוֹ לפייביל כּל־בּוֹ זה, שהוּא מוֹחל על כּבוֹדוֹ ואֵינוֹ מַקפּיד על עֶלבּוֹנוֹ, שנכנסים לתוֹךְ דבריו. וּלפיכךְ הוּא עוֹמד וּמַראֶה להרבּנית אֶת הכּפתּוֹרים, העשׂוּיִים נקבים־נקבים, וּבשעת מַעשׂה אֵינוֹ מַפסיק אפילוּ רגע אֶת סיפּוּריו, אֶלָא מסַפּר והוֹלךְ וּמריק על שוֹמעיו מַבּוּל של דברים, כּנַחַל שוֹטף, כּמַעין המתגבּר. משל למה הוּא דוֹמה? לאוֹתם המכשפים, האוֹחזים אֶת עֵיני הבּריוֹת בּלהטיהם, עוֹמדים וּמוֹשכים מתּוֹךְ פּיהם פּסי־צבעוֹנים, הנמתּחים והוֹלכים עד אֵין קץ וּגבוּל, נערמים והוֹלכים לעֵיני הרוֹאִים ערימוֹת־ערימוֹת.

זה הוּא פייביל כּל־בּוֹ, אשר אָמַרתּי להציגוֹ לפניכם, וזה דרכּוֹ כּל הימים. ועתּה נַחזוֹר לגוּף הענין.

 

ב    🔗

אָנוֹכי המסַפּר היִיתי מאוֹכלי־שוּלחָנוֹ של רבּי רב מוֹטיל־בּרוּךְ, ולָכן היִיתי רוֹאֶה אֵת כּל המַעשׂים שנַעשׂוּ בּביתוֹ מבּפנים, מַה שלא זכה לראוֹת שוּם תּלמיד וָתיק אַחר זוּלָתי.

וַיהי היוֹם, וּפייביל כּל־בּוֹ בּא לָעיר וסר לבית רבּנוּ כּפעם בּפעם ושהה אֶצלנוּ הרבּה, וּבעֵינַי ראִיתי, שהוּא מציץ לפעמים קרוֹבוֹת על ציפּוֹרה בּת הרב, מתבּוֹנן אֵליה וּמתאַנח מעוֹמק לבּוֹ, כּאִיש שדאָגה גדוֹלָה בּלבּוֹ ואֵין לוֹ לפני מי להשׂיחה. אַחַר־כּךְ ראִיתיו, כּשהוּא אוֹחז בּידי רבּנוּ וּפוֹרשׁ עמוֹ לקרן־זוית, לצד הדלת והמזוּזה, תּוֹחב אֶצבּעוֹ לתוֹךְ לוּלָאָה של קפּוֹטתוֹ וּמַרבּה עמוֹ שׂיחָה, וּבשעת מַעשׂה הוּא מוֹחה בּמטפּחת אדוּמה אֶת פּניו המזיעים, ורבּי רב מוֹטיל־בּרוּךְ מטוֹרד וּמפוּזר ואַף הוּא מזיע קצת.

בּתוֹךְ כּךְ שבה הרבּנית מַטיל־בּרכה מן השוּק, וּמיד קרא אוֹתה רבּי רב מוֹטיל־בּרוּךְ וּפרשׁ עמה לאוֹתה קרן־זוית, וּשניהם עמדוּ והתלחשוּ רגָעים אחָדים. פּני הרבּנית אָדמוּ ונתלהבוּ, ולבסוֹף נזדעזעה בּכל גוּפה האָרוֹךְ וּמפּיה נזרקה רק מלה אֶחָת:

– היִתּכן?

– כּה יִתּן אלוֹהים לבתּנוּ בּרכה והצלָחָה! – ענה רבּי בּענוַת־לב, כּדרכּוֹ תּמיד.

– אוֹיה! רעם הממני! הלא אֵין לנוּ לא דוּבשנים ולא שוּם מיני מתיקה!

– ולָמה שכחתּ יישּ? הלא גם ייש אֵין לנוּ!

עוֹד הם מתלחשים, וזה בּא, הלא הוּא פייביל כּל־בּוֹ, והתערב בּשׂיחָתם ואָמר:

– כּל אֵלה, גם ייש וגם דוּבשנים, עלי ועל צוָארי!

עוֹד זה מדבּר, וזוֹ בּאּה, הלֹוא היא המדוּבּרת עצמה, ציפּוֹרה בּת הרב, ואִמה מוֹשכת אוֹתה לצד אַחר, לצד התּנוּר והכּירים, ולוֹחשת לָה דבר על אָזנה, וּפני ציפּוֹרה מתאַדמים.

עוֹד זוֹ מדבּרת, וזוֹ בּאה, הלא היא השכנה יֶנטה התּרנגוֹלָנית:

– הוּא אשר אָמַרתּי! אֶראֶה בּנחָמה, אִם לא ראִיתי בּאִיצטגנינוּת שלי זה־כבר, כּי הרוֹכל הזה הוּא בּן־זוּגָה!

עוֹד זוֹ מדבּרת, וזוֹ בּאה, הלא היא השכנה זלאטה הקוֹלָנית, שדרכּה תּמיד בּחפּזוֹן וּברעש וּבקוֹלי־קוֹלוֹת:

– האמת הדבר? מַזל טוֹב! מַזל טוֹב!…

וּזלאטה פּרשׂה זרוֹעוֹתיה לחַבּק אֶת הרבּנית וכיוונה כּנגדה אֶת שׂפתיה לנַשק לָה, והרבּנית אַף היא נוֹשקת אוֹתה מנשיקוֹת פּיה, נוֹשקת ודוֹחפת אוֹתה מעליה ואוֹמרת לָה:

– ראִי־נא גם ראִי! מַה פּרצתּ כּל־כּךְ? היוֹם קצר והמלָאכה מרוּבּה, ואני לא הכינוֹתי עדיִין כּלוּם בּשביל הקרוּאִים, אוֹיה לי!

לא היוּ רגעים מוּעטים והחָתן, הוּא פייביל כּל־בּוֹ, נתגלָה בּפּתח בּפנים מַבהיקים, עמוּס כּל טוּב, והוּא נגש וּמריק על השוּלחָן מתּחת כּנפי בּגדוֹ ואצילי ידיו הגדוֹלוֹת והארוּכּוֹת ומכּל כּיסיו הרחָבים והעמוּקים רקיקים ודוּבשנים וּשאָר מיני מתיקה, וּבקבּוּקי יין וייש וכל מיני תּרגימה.

– עכשיו הרי אַתּם חָפשים, – אוֹמר לָנוּ רבּנוּ רב מוֹטיל־בּרוּךְ בּשׂמחה גלוּיה וּמַפסיק לימוּדנוּ בּאֶמצע. – אִיש לביתוֹ, ילָדים!

כּל חברי התּלמידים מקנאִים בּי קנאָה גדוֹלה, שרק אני, אוֹכל לחמוֹ של רבּנוּ, אֶשאֵר כּאן, רק אני לבדי אֶראֶה בּעֵינַי אֶת המאוֹרע הגָדוֹל הזה.

תּיכף לאַחַר תּפילת מַעריב התאספוּ בּבית רבּנוּ מנין של יהוּדים ממתפּללי בּית־המדרש, וּבתוֹכם רב משׁה־למיל החַזן ורב הניךְ סופר־סת“ם ועזריאֵל השמש, ועוֹד בּעלי־בתּים חשוּבים, והתחילוּ לסַדר אֶת התּנאִים בּין “הני תּרי הצדדים, מצד האֶחָד ה”ה החָתן מר שרגָא־פייביש־גציל בּן רב יִצחָק־אַריֵה־לייבּ, וּמצד השני ה”ה הכּלה הבּתוּלה מרת ציפּוֹרה־פייגה בּת הרב רב מרדכי־מוֹטיל־בּרוּךְ…"

כּשהגיע הדבר לקבּוֹע אֶת זמַן החתוּנה, שתּהיֶה למַזל טוֹב, נפסקה המלָאכה. הסוֹפר מסתּכּל בּפני רבּי, רבּי מסתּכּל בּפני הרבּנית, הרבּנית מסתּכּלת בּפני החָתן, החָתן מסתּכּל בּפני הכּלה, הכּלה מסתּכּלת בּפני אָביה. וכךְ הם חוֹזרים חלילה. הסתּכּלוּת זוֹ, שהיוּ מסתּכּלים זה בּפני זה, פּירוּשה היה כּךְ:

הסוֹפר (מסתּכּל בּפני רבּי): מדוּע אַתּה מַחשה, מחוּתּן?

הרב (מסתּכּל בּפני הרבּנית): שאלוּ אֶת פּיה.

הרבּנית (מסתּכּלת בּפני החָתן): חָתן! לָמה תּהיֶה כּמַחריש? הלא אַתּה גָרמתּ לכל המאוֹרע הזה!

החָתן (מסתּכּל בּפני הכּלה): יִשאלוּ אֶת פּי הכּלה.

הכּלה (מסתּכּלת בּפני אָביה): יעשׂה אַבּא כּרצוֹנוֹ, ואני מה?

לבסוֹף נמנוּ וגָמרוּ לקבּוֹע את זמַן החוּפּה לאַחַר שני שבוּעוֹת, אִם יִרצה השם, בּחמשה עשׂר בּחוֹדש זה, והכּל שׁריר וקיים!

 

ג    🔗

אוֹתה שעה ששברוּ אֶת כּלי־החרס וקראוּ “מַזל טוֹב, מַזל טוֹב!” התבּוֹנַנתּי אֶל פּני רבּי רב מוֹטיל־בּרוּךְ וראִיתי והנה חיורים הם כּפני מת. ניכּר היה, שכּשם שנשבּר כּלי־חרס זה, כּךְ נשבּר לבּוֹ בּקרבּוֹ. בּאָזנַי שמַעתּיו מתאוֹנן לפני רב משׁה־למיל החַזן ונאנח מרה:

– אוֹי ואבוֹי! הנה בּא אִיש יהוּדי זר ממרחַקים ולוֹקח אֶת בּתּי ממני!…

ורב משׁה־למיל החַזן מנַחם אוֹתוֹ וּמדבּר על לבּוֹ:

– אִי, רב מוֹטיל־בּרוּךְ! לא אַתּה הראשוֹן ולא אַתּה האַחרוֹן!… לוּא יִתּן אלוֹהים שלוֹם לקרוֹב ולרחוֹק, פּרנסה וכלכּלה טוֹבה, וּבשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחָמוֹת!…

ורב הניךְ סוֹפר־סת"ם מסַייע אוֹתוֹ, מסתּכּל בּשעת מַעשׂה מתּוֹךְ כּוונה רבּה בּבּקבּוק המלא ייש ואוֹמר:

– אָכן כּבר הגיעה העֵת לישוּעוֹת ונחָמוֹת עלינוּ ועל כּל יִשׂראֵל!

ועזריאֵל השמש מרים אֶת הכּוֹס ועוֹנה בּפה מלא:

– אָמן, הלוַאי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!

והחָתן והכּלה יוֹשבים בּראש הקרוּאִים לפני השוּלחָן זה סמוּךְ לזה, ואני מתבּוֹנן בּהם ונהנה משניהם הנאה משוּנה, לפי שרוֹאֶה אני אֶת החָתן שׂמח וטוֹב־לב, והכּלה עֵיניה מַבריקוֹת וחוּט של חן משוּךְ עליה, מַמש כּאֶסתּר המַלכּה בּשעתה.

 

ד    🔗

– אוֹי לי ואבוֹי לנַפשי! עוֹד מעט וּשני השבוּעוֹת יעברוּ כּחלוֹם, זמַן החתוּנה ממַשמש וּבא, ואני אֵין לי כּל, אוֹיה לי!

הקוֹל קוֹל הרבּנית מרת מַטיל־בּרכה. הבּוֹקר אוֹר, ואני עוֹדני בּמיטתי, משפשף אֶת עֵיני, האחוּזוֹת בּחבלי־שינה אַחרי ליל התּנאִים.

– הוּא אשר אָמרתּי: הרוֹכל הזה דרכּוֹ תּמיד בּחפּזוֹן וּבמרוּצה. אֵין לוֹ פּנאי!

הכּרתּי מיד, שהקוֹל הזה יוֹצא מפּי השכנה יֶנטה התּרנגוֹלָנית. וּזלאטה הקוֹלָנית אַף היא בּאה בּשלָה:

– ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! כּלוּם קשה לוֹ להמתּין? אַרבּעים שנה ישב והמתּין, ועתּה קפצה עליו בּהלה פּתאוֹם! מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ, עד יוֹם החוּפּה, היתה המהוּמה גדוֹלה בּבית רבּנוּ. אָמנם לימוּדנוּ לא פּסק אַף יוֹם אֶחָד, אֶלָא שהנשים היוּ הוֹמוֹת ורוֹעשוֹת וידיהן היוּ מלאוֹת מלָאכה למן הבּוֹקר ועד הערב.

וּכשהגיע יוֹם החוּפּה, גָדלה המהוּמה שבעתים. התּלמידים היוּ פּטוּרים מתּלמוּד תּוֹרה כּל אוֹתוֹ היוֹם, אֶלָא שהתנדבוּ מעצמם וּבאוּ כּוּלָם, אֶחָד מהם לא נעדר, לשׂמוֹח בּשׂמחָתנוּ ולסַייע ידי עוֹבדי עבוֹדה לכבוֹד החתוּנה.

השׂמחה בּמעוֹן רבּנוּ היתה רבּה. ורק הכּלה פּניה נפלוּ ודמעתה על לחיה. אֶפשר לבּה הגיד לָה, כּי רחוֹקה היא מאוֹשר ונַחַת עם בּחירה זה, אשר הוֹכיח לָה אלוֹהים?

 

ה    🔗

קשה היתה עלינוּ פּרידתה של ציפּוֹרה ממחרת יוֹם החוּפּה. הנה בּא היוֹם האַחרוֹן. חבילוֹתיו וּצרוֹרוֹתיו של פייביל כּל־בּוֹ כּבר מוּנחים בּעגָלה. העגָלה עוֹמדת רתוּמה אֵצל הפּתח, הסוּסים מתעטשים וּמכשכּשים בּזנבוֹתיהם, ולייזר בּעל־העגָלה יוֹשב על דוּכנוֹ וּמַצליף שוֹטוֹ בּאַויר. פייביל כּל־בּוֹ עוֹמד בּפּתח, רגלוֹ האַחַת בּפנים הבּית ורגלוֹ האַחרת מעֵבר המפּתּן מזה, והוּא מַמתּין לזוּגָתוֹ הצעירה, לציפּוֹרה, שתּעלה על העגָלה. הרבּנית מרת מַטיל־בּרכה עוֹמדת זקוּפה בּכל אוֹרךְ גוּפה, ידיה חבוּקוֹת על לבּה וּפניה כּלפּי בּעלה.

– מוֹטיל־בּרוּךְ! אֵימתי תּברךְ אֶת הילָדים בּרכּת־הדרךְ? הנה היוֹם פּוֹנה לערוֹב!

ורבּנוּ רב מוֹטיל־בּרוּךְ מבוּלבּל כּוּלוֹ, והוּא מגמגם בּלשוֹנוֹ:

– כּן, כּן… לברךְ בּרכּת־הדרךְ… כּן, כּבר הגיעה שעת פּרידה… היה שלוֹם, פייביל! צאתךָ לשלוֹם וּבוֹאךָ לשלוֹם! היִי שלוֹם, ציפּוֹרה בּתּי!…

וציפּוֹרה, מעוּטפת בּשתּי מטפּחוֹת, עוֹמדת להיפּרד מאָביה וּמאִמה, וּמאֵת חַברוֹתיה וּשכניה וּשכנוֹתיה, וּמאִתּנוּ, תּלמידי אָביה, אהוּבי נַפשה, ועֵיניה מלאוֹת דמעה.

– היִי שלוֹם, אִמא! היוּ שלוֹם, ילָדים! היה שלוֹם אַבּא! אוֹי, אַבּא, אַבּא יקירי!…

וּבקוֹל ילָלָה וּבכי־תּמרוּרים היא נוֹפלת על צוארי אָביה. ענן תּוּגָה חָלף על פּני כּל העוֹמדים פּה, וכוּלָנוּ בּכינוּ: הרב והרבּנית, וּפייביל כּל־בּוֹ, ואני וחברי, ולייזר בּעל־ העגָלה, והנוֹסעים בּעֶגלתוֹ, והשכנים והשכנוֹת, ואַקוּלינה הגוֹיה, “המבינה כּל דיבּוּר”.

ולא עוֹד, אֶלָא יהוּדי אֶחָד מן השוּק עבר לפי־תוּמוֹ לפני בּית רבּנוּ בּשעת הפּרידה וראה יהוּדים מצטערים וּבוֹכים, – ועמד אַף הוּא לבכּוֹת, עוֹמד וּמוֹחה אֶת עֵיניו בּכנף בּגדוֹ.

אַחַר־כּךְ שרק לייזר בּעל־העגָלה אֶל סוּסיו, והסוּסים הסיעוּ בּרעש אֶת העגָלה, והעגָלה עשׂתה דרכּה בּשיקשוּק אוֹפנים וּבצילצוּל פּעמוֹנים ושלשלָאוֹת של בּרזל. ואנחנוּ כּוּלָנוּ עוֹמדים וּמַבּיטים אֶל המקוֹם שנעלמה שם העגָלה והשאִירה אַחריה בּאַויר עמוּדי־אָבק מתאַבּכים.

– נסתּלקוּ! – אוֹמר היהוּדי מן השוּק, שנעצר אֵצל בּית רבּנוּ ועמד לפי־תוּמוֹ לראוֹת בּמַראֵה הפּרידה.

– נסתּלקוּ! – עוֹנה אַחריו רבּנוּ רב מוֹטיל־בּרוּךְ בּקוֹל הוֹגה נכאִים וּבשברוֹן־לבב.

– נסתּלקוּ! – קוֹראִים אנחנוּ התּלמידים, כּוּלָנוּ פּה אֶחָד, מציצים זה בּפני זה, כּאִילוּ בּישׂרנוּ אִיש אֶת רעֵהוּ בּשׂוֹרה מיוּחדת בּמינה, שאֵין לָדעת, אִם טוֹבה היא אוֹ רעה.