רקע
ניקולאי גוגול
פתח דבר ל"ערבי הכפר שליד דיקנקה"
ניקולאי גוגול
תרגום: יצחק אורן (מרוסית)

“מה רבותא היא זו “ערבי הכפר שליד דיקנקה?” ערבים אלה מה טיבם? ולא עוד אלא שפלוני כוורן הטיחם בחללו של עולם! ריבון העולמים! וכי לא די אווזים נמרטו בעולמך לעשות מנוצותיהם קולמוסין ולא די סמרטוטים עשו בהם כלה והפכום לנייר? לא די אוכלוסין מזריעי זרעים למיניהם ידיהם דיוֹ מלאו כי קפץ עלינו רוגזו של כוורן זה שפחז עליו יצרו ואף הוא הולך בדרכיהם? חייך מלאה הארץ דברי דפוס ואי אתה יודע מה לעטוף בהם”.

שמעה, שמעה לבּתי דיבורים כגון אלה עוד לפני חודש ימים. דהיינו, רוצה אני לומר, אוי לו לאחד מאחינו בני הכפר שימלאנו לבו להוציא חוטמו מפינתו הנידחת אל העולם הגדול. משל למה הדבר דומה? לפלוני שנזדמן לפלטין של פריץ גדול: הכל מקיפים אותו ומשטים בו, מילא, אלו רק במשרתים נשואי פנים עסקינן, מן הפמליה של מעלה – ניחא. ולא היא. אחד פרחח שכזה, כולו בלוי ומרופט, מין טינופת נוברת בירכתי חצר, אף הוא נטפל אליו. מיד הכל מרקעים ברגליהם: “להיכן? להיכן? לשם מה? כלך לך, כפרי, כלך לך” מה אומר ומה אדבר! מוטב לי שאסיע עצמי שתי רגלים בשנה למירגורוד, אותו כרך שבו זה חמש שנים לא ראני רשם בית המשפט המחוזי ואף לא הכוהן המכובד, משאַראה פני בעולם הגדול. ברם, כיון שהראיתי פני שוב אין לדבר תקנה, ושומה עלי לתת את הדין.

מנהג הוא במקומותינו, קוראי החביבים, במחילת כבודכם (שמא, חלילה, רע הדבר בעיניכם שפלוני כוורן פונה אליכם מניה וביה כאל אחד משלנו), – מנהג הוא אצלנו בכפרים מקדמת דנא: מיד לאחר שמסתיימות העבודות בשדה, עולה לו האיכר אל מאחורי התנור ומתפרקד שם לנוח מעמלו לכל ימי חרפו, ואלו אחינו מגדלי הדבורים מצניעים דבוריהם במרתף אפל; אין רואים אגס באילן וחסידה בשמים – בעונה זו משמעריב היום, חזקה כי אי־שם בקצה הרחוב מרתתת שלהבת, קול צחוק וזמר בוקע מרחוק, מנסרים בחלל צליליה של הבאלאלייקה 1 ויש שמשתפכת מנגינתו של כינור. שיג ושיח והמולה… אלה הן ה“ערביות” שלנו! רצונכם הרי הן דומות לנשפים שלכם, אליבא דאמת דומות ואינן דומות. שהרי כל אימת שנוסעים אתם לנשף אינכם נוסעים אלא על מנת לכרכר בכף רגל ולפהק בכף יד; ואילו אצלנו מתכנסת חבורת בתולות בבקתה – לאו דוקא לצרכי נשף – זו כישור בידה וזו תומכת בפלך; בתחילה דומה כי אמנם עושות הן במלאכה ואין להן ענין אלא בעיסוקו בלבד; מרחששים כישורים, משתפכות זמירות, ואין אחת זוקפת עיניה או מלכסנת מבטה; ברם, משאך מגיחים אל הבקתה בחורים וכנר ביניהם מיד פורצים שאון והמולה, משובה ושעשועים, ריקודים ומחולות, ומעשים כאלה ייעשו שאין להשיחם.

אלא שמעשים אלה פונה זיום משמתלכדים כולם לחבורה אחת צפופה ומתחילים לחוד חידות או סתם להשיח דברי הבאי. רבונו של עולם! לא יאומן כי יסופר! שיחות קדומים ואגדות מקדם! מעשים נוראים מפילי אימתה ופחד! ברם, דומה שבשום מקום לא סופרו דברים מופלאים כבאותם הערבים בביתו של הכוורן פאנקו האדמוני. על שום מה קרוי אני אדמוני בפי הבריות – על כך, בחיי ראשו, אין מענה בפי. דומה כי שערי עכשיו יותר משהוא אדמוני הריהו לבן. אלא שבמקומותינו – אל נא ייחר אפכם – מנהג הוא מששת ימי בראשית. כיון שזכה אדם לכינוי שוב אין הוא נפטר ממנו לעולמי עד. זכורני, בערבי חג יש שהיו מתכנסים במדורו הדל של הכוורן אורחים החביבים על הקדוש־ברוך־הוא ובריותיו, מסבים ליד השולחן ואזי… אין לך אלא לזקוף אזנך ולהסכית. דין הוא שאומר כי הללו אנשים מן הישוב, לא פשוטי עם בעלמא, סתם איכרים מבני הכפר. כן, רבותי, אפילו מי שמעלתו גדולה מזו של כוורן לכבוד תיחשב לו הכנסת אורחים שכאלה. כדומה למשל שמש הכנסיה של דיקנקה פומה גריגורייביץ‘. שמא מכירים אתם אותו? בור סוד שאינו מאבד טיפה ופיו מפיק מרגליות. אין דומה לו בסיפורי מעשיות! שנים מהם מוצאים אתם בספר זה. מימיו לא היה לובש גלימה עשויה אותו בד צבעוני מטוה בית המקובל על שמשי כנסיות כפריות; תבוא אליו אפילו ביום חול לעולם יקביל פניך בחלוק עשוי אריג צמר, שעינו כעין מקפא בולבוסין ומחירו בפולטבה הכרך ששה רובלים טבין ותקילין. בכל הכפר כולו לא יטען אף אחד כי ממגפיו של הלה נודף ריח עטרן, שכן כל בר־בי־רב יודע שהיה מצחצחם בשומן שופרא דשופרא. סבורני שפלוני איכר מוכן בחפץ־לב לתבל תרביכו בשומן שכזה. ולא עוד אלא שאיש לא ימלאו לבו לומר שראהו אי ־פעם מקנח חוטמו בשולי חלוקו כשם שנוהגים אחרים מבני מינו; אדרבה, שולה היה מחיקו ממחטה לבנה מקופלת כהלכה, שכל שוליה רקומים שני, ולאחר שהיה עושה את הטעון עשיה, היה מקפלה שנית הלוך וקפל, בדרך כלל תריסר פעמים, וטומנה בחיקו. ואחד האורחים… מילא, הלה היה מן הנגידים ממש. ראוי הוא שישימוהו דיין או אב־בית־דין. זכורני, זוקף היה אצבעו נכחו, תולה עיניו בקצה של אותה אצבע ומיד הריהו כמעין המתגבר – סיפורו מחוכם ולשונו מסתלסלת כמו בספרים המודפסים. יש שאתה מאזין, מאזין עד שמחשבותיך מתבלעות. אפילו אתה מייגע מוחך עד צאת הנשמה אינך מבין דבר וחצי דבר. מהיכן מילא כרסו במלים שכאלה? פעם אחת המשיל לו פומה גריגורייביץ’ משל נאה לענין זה: מעשה בתלמיד חכם שלמד תורה מפי של שמש אחד. יום אחד חזר אל בית אביו ולא היה משיח אלא בלשונה של רומי עד שנשתכחה ממנו הלשון הפראבוסלבית. כל מילה היה מוסיף עליה נופך משל רומי, דהיינו מסיימה ב“אוּס”. מעדר – מעדרוּס בפיו, אשה אשוּס. נזדמן לו לילך עם אביו לשדה, ראה אותו למדן רומי מגרפה ושאל את אביו: “כיצד קורין דבר זה בלשונכם?” אותה שעה פער את פיו ודרך ברגליו על שיניה של המגרפה. לא היה סיפק בידי אביו להשיבו והידית נזדקפה ובמלוא תנופתה טפחה על מצחו טפיחה ראויה להתכבד. “מגרפה ארורה! – נצטעק אותו תלמיד חכם עם שהוא נרתע בקפיצה אחורה כדי שיעור של אמה וידו תופסת במצחו – מכות נאמנות חולקת היא, ימח שמה וזכרה!” הנה כי כן. נזכר בשמו של הדבר, רחימאי. אותו משל היה למורת רוחו של מספרנו המחוכם, בלי אומר ודברים קם ממקומו, פישק רגליו בטבורו של החדר, הרכין ראשו והטהו קמעה לפנים, תחב ידו בכיס האחורי של מקטורנו, שצבעו כעין האפונה, שלה מתוכו את תיבת הטבק שלו, מין קופסית עגולה מצופה לכה, הכה באצבע צרידה על פרצופו המצוייר של גנרל מצבא כופרים, ולאחר שנטל מנה הגונה של טבק שחוק באפר ובעלים, עיקם זרועו ועשאה כמין אסל, הגישה אל חוטמו ושאף אל תוכו את כל הקמצוץ כולו – מן האצבעות הישר אל תוך החוטם בלי שנגע בבוהן אף כהוא זה – ועדיין לא הוציא הגה מפיו; רק לאחר שנתן ידו בכיס שני ושלה מתוכו ממחטה כחולה עשויה כותנה, וכולה משבצות משבצות, רק אז הפטיר דרך ריטון מעין פתגם: “לא תפזרו פנינים בפני חזירים” “חוששני שעתידה כאן לפרוץ קטטה” – הרהרתי בלבי מהשגחתי באצבעותיו של פומה גריגורייביץ' וראיתין מוכנות ומזומנות לקפל עצמן וללבוש צורה של אצבע משולשת; אלא שאותה שעה שיחק לנו המזל ועלה בדעתה של הפלונית שלי לשים על השולחן מאפה חם מתובל בחמאה. הכל ניגשו אל המלאכה. ידו של פומה גרגורייביץ' שוב לא נתכוונה להרכיב אצבע משולשת אלא נשתלחה אל המאפה וכנהוג בכל זמן ובכל מקום התחילו המסובים מקלסים ומשבחים את בעלת הבית על מעשה ידיה להתפאר. היה בינינו עוד אחד שידיו רב לו בסיפורי מעשיות, אלא שהלה (מוטב שלא נזכירו לעת ערב) היה חופר מיני מעשים נוראים כדי כך שהשערות היו סומרות למשמעם, בכוונה תחילה לא כינסתים כאן מחשש שמא אטיל אימה על אנשים טובים, ויהיו הבריות מתייראים מן הכוורן כמו מסטרא אחרא רחמנא לצלן. מוטב לי שאוציא לאור עוד ספר אחד, לכשאזכה – אם ירצה השם – להגיע לראש השנה, ואז אפשר שאהיה מיירא את הציבור בבריות שבאו מעולם האמת ובמעשים משונים ונפלאים, שאירעו בארצנו הפראבוסלאבית בימים משכבר. אפשר שתמצאו ביניהם גם סיפורי אגדות משל הכוורן עצמו שהיה משיחם לבני בניו. הלואי רק שיאזינו לי ויקראוני. אני כשלעצמי מצוי באמתחתי כדי שיעור של עשרה ספרים כאלה אלא שמתעצל אני לחטט בה.

עיקר שכחתי: אם יעלה בדעתכם, רבותי, לבקרני, עצתי היא שתסעו בדרך המלך הישר אל דיקנקה. בכוונה תחילה קבעתיה בעמוד השער, כדי לסייע בידכם להגיע אל כפרנו. על דיקנקה, סבור אני, שמעתם די והותר. דין הוא שאומר כי מצוי שם בית, שאינו אח לבקתתו של כוורן ואין צריך לומר גן – מובטחני שאפילו בפטרבורג שלכם לא תמצאו כמותו. משתגיעו לדיקנקה שאלו כל נער שיזדמן לכם הראשון (חזקה שיהא זה רועה אווזים בכותונת מלוכלכת): “היכן דר הכוורן פאנקו רוּדי שפירושו אדמוני?”. “הנה כאן” – ישיב לכם הלה ומיד יורה באצבעו, ואם רצונכם בכך יוליככם עד לכפר עצמו, אלא שבקשתי שטוחה לפניכם: אל תהא דעתכם זחוחה עליכם בשעת הנסיעה יתר על המידה, ואל תשלבו ידיכם לאחור כדרך המהדרין, שכן הדרכים בכפרנו אינן חלקות כאותן שסלולות לפני בתי המידות שלכם. בשנה שקדמה לאשתקד חזר פומה גריגורייביץ' מדיקנקה ובדרך שקע לתוך פרצה וטעם טעמו של בור יחד עם כרכרתו וסוסתו האדמומית, אף שנהג בה בעצמו ובנוסף על עיניו שלו היה לפרקים מרכיב עוד זוג עיניים קנויות. ברם, משתבואו להתארח אצלנו, נגיש לכם מלונים שכמותם אפשר שלא טעמתם כל ימי חייכם, ודבש – בחיי ראשי –לא בא כבושם הזה. שוו בנפשכם, מביאים את חלת הדבש ומיד בכל החדר כולו מתפשט מין ניחוח שכזה שאי אתם יכולים לתארו: זך כדמעה או כבדולח יקר ערך מעין זה שמצינו בעגילים. ואלו פשטידות תאכילכם הפלונית שלי! מה ישוה להן ומה ידמה להן: נופת צופים! והחמאה מנטפת על פני השפתיים משאך פותח אתה באכילה. צאו וראו מה גדולים מעשיה של אשה! כלום שתיתם מימיכם, רבותי, צוף אגסים, שגרגרי אטד צפים בו או יי"ש משרת צימוקים ושזיפים? ריבון העולמים! אלו מטעמים מצויים בעולמך! אדם טועם מהם… שפתיים ישק! טעם גן עדן. אשתקד… אבל הגיעה השעה שאשים מחסום לפי. כל אלה אינם אלא פטפוטי סרק. העיקר שתבואו ויפה שעה אחת קודם; ואנחנו נאכילכם כך שלא ימוש דבר הסעודה מפיכם.


  1. כלי נגינה רוסי בעל שלושה מיתרים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37175 יצירות מאת 1901 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!