מעשה שהיה מסופר מפיו של שמש הכנסייה ב…    🔗

הרי לך אחת ממידותיו המשונות של פומה גריגורייביץ‘: מימיו לא חזר פעמיים על אותו סיפור מעשה. אף אם יעלה בידכם פעמים לשדלו שישיח דבר־מה בשניה חזקה עליו שישמיע חידוש או ישנה את הדברים עד לבלי הכירם. פעם אחת בא עליו אחד מן האדונים הללו… אין זה מן הדברים הקלים לפשוטי עם כמונו לכנותם בשמותיהם… לכאורה כתבנים הם אך למעשה אינם כתבנים, אלא כעין הספסרים בירידים שלנו. כאן חוטפים וכאן שואלים, כאן גורפים וכאן קונים במשיכה מכל הבא ליד ומוציאים לאור מין ספרון, ששיעורו כדי אלפון, מהם בכל חודש ומהם בכל שבוע – אחד מן האדונים הללו סחט מפומה גריגורייביץ’ סיפור מעשה זה. לימים נשתכח כל הענין מלבו. אלא שיום אחד בא מפּוֹלטבה אותו פריץ לבוש כפתן שעינו כעין האפונה – כבר השחתי לכם עליו וסבורני שכבר קראתם אחת ממעשיותיו – מביא אתו ספרון קטן, פותחו ומורה לנו על מקום פלוני באצבעו. וכבר התקין עצמו פומה גריגורייביץ' לאַכּף חטמו במשקפיים, אלא שתוך כדי כך נזכר שלא כרך חוטים סביבם ולא משחם בשעוה ומסר את הספר לידי. ואני, כיון שמצוי אני אצל האלף־בית ואיני נוהג להרכיב משקפיים, פתחתי בקריאה. עדיין לא הפכתי שני עמודים וכבר תפס פומה גריגורייביץ' בזרועי ועיכב בידי מלקרוא:

– עצור! תחילה אמור לי מה הוא זה שאתה קורא?

אני מודה ומתוודה: שאלתו זו הביאתני במבוכה

– מה פירוש במה אני קורא, פומה גריגורייביץ? מעשיה ממעשיותיך. דברים שיצאו מפיך.

– ומי הוא שאמר לך כי דברים אלה מפי יצאו?

– והרי מצינו מודפס כאן במפורש: מסופר מפיו של שמש הכנסיה ששמו כך וכך. כלום יש ראיה טובה הימנה?

– תיפח רוחו של אותו בר־נש שהדפיס דברים אלה! שקרן בן כלבים! וכי כך אני דיברתי? מוסקאל זה השד נקע לו בורג במוחו! עכשיו הקשיבו ואני אספר.

כולנו התקרבנו אל השולחן, והוא פתח ואמר:

אבי זקני (זכרונו לברכה! הלואי ולא יטעם בעולם הבא אלא חלות לבנות כסולת ועוגות פרג בלולות בדבש!) גדול היה כוחו בסיפורי מעשיות. זכורני יש שהיה פותח בדיבור – ושוב מוכן הייתי להאזין לו יום תמים ולא למוש ממקומי. לא הרי אבי זקני כהרי הלצים בני ימינו. הללו כיון שהם פותחים בלהגיהם וכזביהם – ולשונם משל כאילו שלוש הימים לא בא אוכל אל פיהם – אין לך אלא ליטול כובעך ולמלט נפשך מהם. אמי, מנוחתה עדן, היתה עוד בחיים; וזוכר אני – כאילו אין בין הימים ההם לבין ימינו אנו ולא כלום – היאך באחד מערבי החורף הארוכים, שעה שהכפור היה חורק בחוץ, אוטם וסותם את השמשה הצרה שבבקתתנו, היתה אמי ישובה ליד המפס, ידה מושכת בחוט ארוך, רגלה מנענעת עריסה ופיה מזמר זמר, שאת קולו שומע אני אפילו בשעה זו. עששית דלה היתה מאירה את בקתתנו, ושלהבתה רוטטת־מהבהבת כמתוך חלחלה. הכישור היה מזמזם; ואנחנו התינוקות מתלכדים היינו לחבורה אחת ומקשיבים לדבריו של אבי זקני, שמחמת זיקנה לא ירד מתנורו זה למעלה מחמש שנים. ברם, אפילו סיפורי הנסים והנפלאות על ימי קדם רחוקים, על פשיטותיהם של זאפורוז’אים¹, על פולנים, על עלילות גבורה של פּוֹדקוֹבה, פּוֹלטוֹרה קוֹז’וּחה וסאַגאַידאצ’ני² לא היו שובים את לבותינו כאותן אגדות פלאים על מעשה נורא שאירע בימים קדמונים ולשמעו היה הרטט חולף בגופינו והשערות סומרות על ראשינו. יש שהאגדות היו מפילות עלינו אימה גדולה כל כך, שלאחר חשכה היה כל דבר בעולם מבעיתנו ומהלך אימים עלינו. כדומה למשל, יוצא אתה בלילה מן הבקתה למלא צורך כלשהו ואי אתה נפטר מן ההרהור שמא בינתיים נשכב במיטתך פלוני שחזר מעולם האמת. הלואי שלא אזכה להשיח לכם מעשה זה בשניה אם מקטורני שלי, שגוללתיו והנחתיו למראשותי, לא נתחלף לי פעמים בסטרא אחרא המכורבל כביכול במיטתי. אלא שעיקר גדולתם של סיפורי אבי זקני הוא שבכל ימי חייו לא הוציא דבר שקר מפיו, וכיון שהשיח מה שהשיח חזקה עליו שכך אירעו הדברים למעשה. אחת ממעשיותיו המופלאות והנוראות אשיח לכם עכשיו. ידעתי גם ידעתי: מצויים בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא חכמנים כאלה שידיהם רב להם בכתיבה בערכאות, ולא עוד אלא שמעיינים הם בספרי חולין, אך תן להם סידור תפילה בידיהם ואין הם יודעים בו בין ימינם לשמאלם. הללו במה כוחם גדול? בחוכא ואטלולא! כל מה שתספר להם הריהם מיד שמים ללעג ולקלס. כפירה שכזאת פשתה בכל העולם כולו. מה אומר ומה אדבר! כה יתן לי אלהים וכה תוסיף לי הבתולה הקדושה! פעם אחת הייתי מספר דברים כהוייתם והמילה “מכשפה” נשרה מלשוני. מיד נמצא פרא־אדם אחד שאינו מאמין במכשפות. כן, נזדמן לי, ברוך השם, לראות בימי חלדי כופרים בעיקר שנקל להם לרמות כומר בשעת וידוי מאשר לאנשי שלומנו להריח טבק, ואפילו הללו היו מצטלבים כדי להרחיק מכשפות מעצמם אף־על־פי־כן אלו היו רואים בחלומם… מוטב שלא אוציא מפי מה.. לא כדאי לדבר על כך.

אבי זקני, מנוחתו עדן, כך היה אומר: לפני… ים של שנים, יותר ממאה, לא הייתם מכירים את כפרנו: זיבורית שבכפרים, כולו אביונים ודלפונים. זעיר שם בטבורו של שדה נזדקרו כעשר בקתות, קירותיהם לא מטויחים וגגותיהם לא מסוככים. לא משוכה ולא רפת ראויה לשמה שאפשר להכניס בה בהמה או קרון. ואפילו בקתות אלה רק העשירים דרו בהן, ואלו ראיתם את אחינו הדלפונים! בור כרוי באדמה – והרי לך בקתה. רק על פי העשן ניכר היה שדר בה מישהו שנברא בצלם. ושמא תשאלו: על שום מה חיו כך? דלות – לאו דוקא, שהרי בימים ההם היה כמעט כל אחד משתף עצמו בפשיטותיהם של הקוזאקים, שולח ידו בביזה בארצות נכר ומביא אתו לביתו מכל טוב שבעולם. אלא שלא כדאי היה להקים בקתה ראויה לשמה. ערב־רב מכל העמים היה משוטט באותם הימים במקומותינו: קרימאים, פולנים, ליטאים. ויש שאפילו משלנו היו באים כחתף כנופיות כנופיות ופושטים את העור מאחיהם בני עמם. דברים שונים ומשונים קרו לבקרים.

באותו כפר עלוב היה לפרקים מופיע אדם או מוטיב לי שאומר השטן בדמותו של אדם. מנין הוא ולשם מה הוא בא – איש לא ידע. הולל, משתכר ופתאם נעלם ושוב אין זכר ממנו. עובר פרק זמן והנה שוב כאילו נפל משמים. משוטט לו בכפר הגדול, שהיום אין שריד ממנו ואלו אז שכן במרחק של מאה פסיעות מדיקנקה. מקהיל סביבו קוזאקים שנזדמנו לו בדרך: צחוק, זמירות, ממון נשפך בשפע והיי"ש כמוהו כמים… יש שהיה נטפל אל נערות חמד ומעניק להן סרטים, עגילים, רבידים עד שהיו דשות בהם בעקביהן. אמת נכון הדבר, נערות החמד היו מתהרהרות קמעה כל אימת שנטלו בידיהן את דורונותיו של זה: שמא באמת נטמאו במגע ידיו של הסטרא אחרא. דודתו של אבי זקני היה לה בימים ההם פונדק במקום שקרוי היום דרך אוֹפּוֹשניה, ובאותו פונדק היה מסתבא בּאסארביוּק – זה שמה של אותה בריה שהוא ספק אדם ספק שד. היתה דודתו של אבי זקני אומרת שבעד כל הון שבעולם לא היתה מוכנה לקבל דורונות ממנו. מאידך גיסא לא ליטול – אין זה פשוט כל עיקר: אין לך אדם שלא היה מתחלחל כל אימת שהלה היה מזעיף זיפי גביניו ומטיל בך במצודד מין מבט שפירושו ברח דודי ודמה לך לצבי; תיטול הבתולה דורונו וכבר בלילה הבא יבקרנה אורח שמוצאו מבצה וקרניים בראשו. היה הרביד בצוארה, חונקה בצוארה, היתה הטבעת נתונה על אצבעה, נושך אצבעה, היה הסרט קלוע בצמתה, מושכה בצמתה. לעזאזל כל הדורונות הללו. אך דא עקא, אי אתה יכול להיפטר מהם: אתה מטילו במים והוא, היינו אותו דורון אשמדאי – אם טבעת ואם רביד – צף על פני המים ונדחק לתוך ידיך.

היתה בכפר כנסיה – אם זכרוני אינו מטעני עוד מימיו של פּאנטלי הקדוש. והיה מכהן בה אבא אפאנאסי זכור לטוב. משראה כי באסארביוק מוקיר רגליו מן הכנסיה אפילו באחד בשבת, עלה בדעתו להוכיחו על פניו בדברי כיבושין ולהחזירו למוטב. לא מניה ולא מקצתיה. אדרבה, לא זו בלבד שלא החזירו למוטב אלא שיצא ממנו בשן ועין. “שמע נא, אדוני – הרעים עליו הלה בקולו – מוטב שתתן דעתך על עניניך ולא תכניס ראשך בעניניהם של אחרים, אם אין לך חשק שאותו ושט שבתוך צואר התיש שלך ייסתם בתרביך גריסים רותח”. מה תעשה לבן־תופת ארור שכזה. הכריז אבא אפאנאסי שכל מי שיבוא במגע עם באסארביוק דינו כדין קתולי, דהיינו אויבה של כנסיית ישו ושל כל המין האנושי.

באותו כפר דר קוזאק אחד ששמו קוֹרז' ולו עובד שכיר שהבריות קראוהו פטר בזרוֹדני, שפירושו פטר בן בלי שם. אפשר משום שאיש לא הכיר לא את אביו ולא את אמו. אמנם, גבאי הכנסיה היה אומר שהללו ניספו בדבר יום אחד לאחר לידתו, אך דודתו של אבי זקני לא קיבלה ממנו והיתה טורחת בכל כוחה להעניק לו קרובים ושארי בשר אף־על־פי שפטר המסכן היה נזקק לקרובים ממש כשם שאנחנו נזקקים לשלג דאשתקד. אף היא היתה אומרת שאביו שוהה גם עכשיו בזאפוֹרוֹז’יה, אלא שקודם לכן היה שבוי בידי הטורקים, נתייסר שם ביסורים רבים ונוראים ונמלט בדרך נס עם שלבש בגדיו של סריס. אלא שהבתולות השחרחרות – ואף הנשים הנשואות, כלומר הצעירות שבהן – לא היה להן כל ענין בשארתו. הן היו אומרות: אם ילבש הלה כרדוט חדש, יאפדנו אבנט אדום, יחבוש על ראשו כובע עשוי צמר אילים שחור וגולתו כחולה־טרזנית, יחגור חרב טורקי על ירכו, יטול בימינו פרגול ובשמאלו מקטורת מעוטרת לנוי ולתפארת – יהיו כל בחורי הכפר כפרת שרוך נעלו. אך זו צרה: פטרוס המסכן לא היה לו אלא מקטורן אפור אחד, שהיו בו יותר חורים משישנן מטבעות זהב בכיסו של פלוני מן היהודים. אלא שגם צרה זו אינה אלא חצי צרה, שכן היתה לו צרה גדולה ממנה: לקוֹרז' הזקן היתה בת יפהפיה שכמותה, סבור אני, לא נזדמן לכם לראות בכל ימי חייכם. דודתו של אבי זקני המנוח היתה אומרת – והנשים, כידוע לכם, מוטב להן, במחית כבודן, להתנשק עם השטן מלומר על מישהו שיפהפיה היא – כי לחייה התפוחות של הקוזאקית היו רעננות ומבהיקות כאותו פרג וורוד, שגוֹנו הדק מן הדק נוגה בכל זיוו והדרו לאחר שטבל בטל בוקר – מתנת הקדוש ברוך היא – והוא מיישר עלעליו ומתנאה בפני החמה שעתה זה יצאה מנרתיקה; כי גביניה היו דומות לאותם שרוכים שחורים, שריבותינו קונות עכשיו מידיהם של רוכלים־מוסקאלים נושאי תיבות, על מנת לתלות בצואריהן צלבים וקמעות, והיו הגבינים הללו מתקמרים מעל לעיניה השחורות משל היו צופים בהן; כי פיה הקטן – שכל הבחורים דאז היו מלקקים שפתיהם למראהו – דומה כי לא נוצר אלא כדי להשמיע את שירת הזמיר; כי שערותיה שהיו שחורות ככנפי עורב ורכות כפשתן צעיר לימים (באותם הימים לא היו נערותינו קולעות שערותיהן לצמות, אלא עונדות להן סרטים נאים שצבעיהן הרהיבו כל עין) גלשו בקצוות תלתלים על שמלתה הרקומה זהב. אח! שכה אזכה שוב לעבור לפני התיבה אם איני מוכן בזה הרגע לנשקה, אף־על־פי שהשיבה מפלסת לה נתיב באותו יער עתיק יומין המכסה את פדחתי, והפלונית שלי צמודה אלי כתבלול אל עין וכל אימת שבחור ובתולה דרים בכפיפה אחת… מן מהמפורסמות הוא מה שיוצא מזה. עוד אין מכירים בין תכלת לכרתי, אך כבר מכירים גם מכירים בעקבות פרסותיהם של מגפיים אדומים באותו מקום שבו היו פטרוס ופּדוֹרקה משיחים שיחות שבינו לבינה. אף־על־פי־כן לא היה קורז' מעלה בדעתו דבר־עברה אלמלא אירע פעם אחת (חזקה שהסטרא אחרא ידו היתה בדבר), שפטרוס לא נתן דעתו לראות כי אין איש במבוי ותקע לה בשפתיה הוורודות של הקוזאקית הצעירה נשיקה, כפי שאומרים, בפה מלא; הסטרא אחרא – הלואי שיראה צלב קדוש בחלומו, בן כלבים שכמותו! – כיון לבו של אותו תרח זקן לפתוח את דלת הבקתה. מיד התאבן קורז', פער את פיו ונשאר נטוע במקומו עד שידו אוחזת בידית הדלת. דומה כי המום היה מאותה נשיקה ארורה. הדה נשמע באזניו ביתר אייל מהד חבטת המדוך בכותל. ועל שום מה חובטים מדוך בכותל? על שום המחסור ברובי ציד ובאבק שריפה. בשל מחסור זה אין לו לאיכר דרך אחרת לגרש מביתו שדים, רוחות ומזיקים.

מששבה אליו רוחו נטל את הרצועה שהיתה תלויה בקיר עוד מימי אבותיו ואבות אבותיו והתקין עצמו להנות בה את גבו של פטרוס המסכן ולהטעימו טעם של פולסין, אלא שאותה שעה צץ לפתע אחיה של פידורקה איבאס, כרך זרועותיו הקטנות סביב רגליו והיה מצעק בחלחלה: “אבא, אבא, אל תכה את פטרוס!” נתרצה לו אביו. הרי לבו אינו לב אבן. תלה את הרצועה בקיר והוציאו בנחת מן הבקתה: “אם בזמן מן הזמנים תראה את פרצופך בבקתה זו או רק מתחת לחלונותיה, אזי שמעני, פטרו: חי אלהים, שפמך השחור יהיה כלא היה וקווצת בלורית זו שאתה כורכה פעמיים סביב אזנך – לא ייקרא שמי טאראנטי קורז' אם קדקדך לא ייפרד ממנה לעולמים!” לאחר שהשיח באזניו דברים אלה טפח טפיחה של מה בכך בערפו עד שחשכו עיניו של פטרוס והתעופף כמוץ אשר ידפנו רוח. חסל סדר נשיקות. זוג היונים נפשם עגמה עליהם, ולא עוד אלא שפשטה השמועה בכפר כי פוֹלני אחד יוצא ובא בביתו של קורז', בגדיו רקומים זהב פרצופו משופם, חרב חגורה במתנו, דרבונות במגפיו וכיסיו מצלצלים כפעמון קופתו של טאראס, שמש הכנסיה שלנו. אין צריך לומר לשם מה בא אדם אל ביתו של אב לבת שחרחורת. יום אחד נטלה פידורקה את איבאס אחיה בזרועותיה, מררה בבכי ואמרה לו: “איבאסיו, יקירי, איבאסיו, אהובי! רוץ, ילדי מחמדי, רוץ אל פטרוס מהר כחץ מקשת; ספר לו את הכל: חשקה נפשי לאהוב את עיניו החומות, לנשק את פניו הצחות, אך הגורל ציוה אחרת. לא מגבת אחת בדמעות שליש הרטבתי. מאסתי בחיי! בלבי מועקה! ואבי־הורי – אויבי בנפש: על כורחי הוא משיאני לפולני שנוא נפשי. אמור לו כי חתונה מכינים לי, אך לא יישמע בה קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. לא ולא. קול בכי וקול מספד, קינים והגה והי. לא אצא במחול עם חתני: על כתפיים ישאוני. חשוכה, אפלה בקתתי תהיה: מעצי אדרים יתקינוה לי ובמקום הארובה צלב על גגה יתנוסס”.

קפא פטרו על עמדו ולא מש ממקומו כל זמן שהתינוק התם מילל באזניו דבריה של פידורקה. “ואני האומלל בלבי אמרתי: לקרים, לטורקיה אלך, אשלול שלל, אבוז בז ואשוב אליך עמוס אוצרות זהב לעייפה. אך לא כן יהיה. עין רעה שזפתנו. היה תהיה, יונתי תמתי, היה תהיה גם לי חתונה אבל אף המקוננים לא יבואו לחתונה ההיא. העורב השחור ישא תפילה מעלי; שדה הבור יהיה לי לבקתה; עב־ענן צח יסוכך עלי; את עיני החומות נשר ינקר; עצמותי, עצמות קוזאק, הגשמים ירחצו, תייבשן הרוח, רוח זלעפות. מי אני? על מי אלין ואל מי משפטי אביא? גזרת אלהים היא. ואנחנו כאשר אבדנו אבדנו”.

מיד שם פעמיו הישר אל הפונדק.

דודתו של אבי זקני המנוח תמהה קמעה משראתה את פטרוס בפונדק ודוקא בשעה שכל בר־בי־רב הולך לתפילת שחרית משעמד ותבע לו קנקן יי“ש ששיעורו כמחצית הדלי, לטשה עליו עיניה כמי שננער משינה עמוקה. אך לשוא חשב המסכן להטביע ביין יגונו. היי”ש צרב את לשונו כסרפד וטעמו בפיו היה מר מלענה. נטל קנקנו וחבטו בקרקע. “עד היכן תהא שרוי בצער, קוזאק?” – הרעים מישהו מעליו בקול באס. הפך ראשו: באסארביוק! ריבון העולמים! איזו מפלצת! שערות – זיפים, עיניים – עיני שור! “יודע אני מה חסר לך: מצלצלים!” ובדברו הקיש בארנק שהיה תלוי בחגורתו והעלה חיוך שטני על שפתיו. נזדעזע פטרו. “ה־ה־ה! מנצנץ, מבהיק, בוער ואיננו אוּכּל – שאג עם שהוא מערה את המטבעות אל כף ידו – ה־ה־ה! מצלצל. קיש קיש קורא! ואני רק דבר אחד ויחיד אדרוש ממך בעד הר שלם של צעצועים כאלה”. “שטן!” – נצטעק פטרו – הב לי את אלה! מוכן אני לכל". תקעו כף: “מזלך, פטרו, שכיונת את השעה. מחר חג יונתן המטביל. מכל ימות השנה אין השרך פורח אלא בלילה זה בלבד. אל תחמיץ את השעה! אחכה לך בחצות בביתרון הדובים”.

כסבור אני שאפילו התרנגולות אינן מצפות כך לשעה שהאיכרה מוציאה להן גרעיני חיטה, כפי שציפה פטרוס לבוא הערב. לא זז מלסקור סביבו שמא נתארך כבר צלו של האילן, שמא מתחכללת החמה שנשתפלה – וככל שזרם הזמן כן קצרה רוחו! ארכה לו השעה עד לאין נשוא! דומה כי יומו של הקדוש ברוך הוא הפסיד את קצו ושוב לא יהיה לו סוף לעולם. הנה שקעה כבר החמה אך אין השמים מתאדמים אלא בצד אחד. סוף סוף נתעמעמו. צינה פושטת בשדה. מעריב, מעריב היום עד שמחשיך. ברוך שהחיינו, והגיענו וקיימנו! התקין עצמו פטרוס לדרך ולבו מתלהם בקרבו, מנסה להבקיע את חזהו ולקפוץ מתוכו. יורד היה במדרון מכוסה יער עבות, שומר צעדיו עד שהגיע אל ערוץ עמוק הקרוי ביתרון דובים. באסארביוק כבר המתין לו שם. חושך מצריים. שלובי זרוע נשתרכו שניהם על פני בצות טובעניות, נאחזים באטד, שצימח בצפיפות ונשתרג במעובה, ומועדים כמעט על כל צעד ושעל. פתאם עמד באסארביוק: “רואה אתה שלוש גבשושיות אלה שלפניך? הפרחים שעליהן מרובים הם ומכל המינים. אלא שהישמר לנפשך ואל תקטוף אפילו אחד מהם. מה שאין כן השרך. ברגע שיתחיל לפרוח קטוף אותו ואל תביט לאחוריך יהיה מה שיהיה”.

עמד פטרו לשאול דבר־מה, אך באסארביוק כבר נעלם והיה כלא היה. קרב אל שלוש הגבשושיות: היכן הפרחים? אין רואים פרח וחצי פרח. צמחי בר עבותים השתרגו מסביב ושחורם האפיל על הכל. פתאם נתבזקה חזיזית בשמים וערוגת פרחים שלמה נגלתה לעיניו. פרחי פלאים שעין לא ראתה כמותם ובסמוך אליהם עלי שרך פשוטים. התחיל פטרו חוכך בדעתו, הסמיך כפות ידיו אל מתניו ונתהרהר.

– מה רבותא יש כאן? לכל אדם מזדמנים עשבים שוטים תריסר פעמים ביום. מה נסים יש כאן? שמא לשטות בי התכוין אותו פרצוף שדים נאלח?

אותה שעה ראה את זמורת השרך והנה עלתה ניצה והיא כפורחת, מאדימה ונעה משל רוח חיים בה. אכן, נסים ונפלאות. נעה וגדלה, גדלה ומאדימה כגחלת בוערת. כוכב התנצנץ, קול חריקה נשמע והפרח נפרש לפניו כשלהבת ושפך אורו על כל שאר הפרחים הסמוכים לו.

“הגיעה השעה!” – אמר פטרוֹ בלבו ופשט ידו. והנה רואה הוא מאות ידיים שעירות אף הן נשלחות אל הפרח ומאחוריו משוטט דבר־מה ממקום למקום. עצם עיניו, משך בגבעול והפרח נשאר בידו. הכל נדם. על גבי גדם עץ נראה ישוב באסארביוק כולו כחול כבר־מינן. ישב ללא זיע ולא הניד אצבע. עיניו קפואות בחוריהן והוא נועצן בדבר שאינו נראה אלא לו בלבד; הפה פעור למחצה ואינו פולט הגה. מסביב אין קול ואין רחש. פחד אלהים… לפתע נשמעה שריקה שהקפיאה דמו של פטרו, והיה נדמה לו כי העשב מאווש והפרחים פתחו בשיג והשיחו זה עם זה בקול דקיק כמצילות כסף; האילנות רעשו והמטירו קללות וגידופים… כהרף עין אורו פניו של באסארביוק; עיניו נתברקו. “סוף סוף חזרת, מכשפה! – רטן מבין שיניו – ראה, פטרו, עוד מעט תופיע יפהפיה לפניך; עשה כל מה שתצוה עליך, וָלא אבוד תאבד לעולמי עולמים”. אותה שעה נעץ מקל מסוקס בשרך, הפריד בין ענפיו ולעיניהם נגלתה בקתה העומדת על כרעי תרנגולת, כמאמר הבריות. הלם באסארביוק באגרופו והקיר התמוטט. כלב שחור רב־מידות יצא מתוך הבקתה ורץ לקראתם. תוך כדי ריצה נהפך לחתול והשתער עליהם, משתער ומנסה לנעוץ צפרניו בעיניהם! “אל תשתטי, שׁדה זקנה!” – סח באסארביוק ותיבל דבריו במילה שכל אדם הגון היה סותם אזניו לשמעה. עוד הוא מדבר ובמקומו של החתול עמדה זקנה, שפניה קמוטות כתפוח קלוי וכל גופה כפוף ומקומר כקשת; החוטם והסנטר שניהם כאותם מלקחיים שמפצחים בהם אגוזים. “יפהפיה נאה” – אמר פטרו בלבו ורטט עבר בגופו. חטפה המכשפה את הפרח מידיו, נרכנה מעליו ושעה ארוכה ריחשה דבר־מה והתיזה עליו מים ממין מיוחד. גצים נתזו מפיה; בשפתיה עלה הקצף. “זרוק!” אמרה ומסרה לו את הפרח. פטרו השליכו מעליו ושוב נסים ונפלאות! לא מיד נפל הפרח על הקרקע: דומה היה לגולה קטנה שכולה אש בוערת בעלטה ושעה ארוכה דאה באויר כסירה השטה על פני המים; סוף סוף התחיל יורד לאטו מטה מטה ונפל במרחק כה רב עד שלא נראה לעין אלא מעין כוכב זעיר כשיעור של גרגיר פרג. “כאן” – חרחרה הזקנה בקול עמום, ואלו באסארביוק הושיט לו אֵת ברזל והוסיף: "חפור כאן, פטרו. כאן תמצא זהב בשפע שכזה שלא אתה ולא קורז' לא ראיתם בחלומותיכם הטובים ביותר. רקק פטרו על כפות ידיו, נטל את האת, לחץ עליו בכף רגלו, הפך את העפר, שנה ושילש והוסיף עליו… דבר־מה מוצק… האת מנקש ואינו חודר פנימה. אותה שעה הבחינו עיניו בבירור בתיבה קטנה מצופה ברזל, וכבר עמד ליטול אותה בידיו, אלא שהתיבה התחילה שוקעת באדמה, הלוך ושקוע, הלוך והעמק; ומאחוריו נשמע קול צחוק שיותר משהיה דומה לצחוק דומה היה ללחישת נחש. “לא, לא תזכה לראות זהה כל עוד לא תשיג לי מדמו של ילוד אשה” – סחה המכשפה והקריבה אליו תינוק כבן שש שהיה מכוסה סדין לבן. פקדה עליו ברמזים שיתיז ראשו של זה. נדהם פטרו. וכי דבר קטן הוא להתיז ראשו של אדם סתם בעלמא, לא כל שכן תינוק שלא חטא. פטרו עלתה בו חמתו, נשא את הסדין מעל התינוק, ומה ראו עיניו? איבאס עמד לפניו. תינוק מסכן זה שיכל ידיו והשפיל ראשו… ניתר פטרו לעברה של הזקנה כמי שדעתו נטרפה עליו וכבר הניף ידו…

– ומה הבטחת תמורת הנערה? – הרעים עליו באסארביוק בקולו משל ירה כדור בגבו. המכשפה רקעה ברגלה. להבה כחולה בקעה מן האדמה; הבור שנכרה הואר כולו ודומה היה כי יצוק הוא בדולח. וכל מה שהיה מתחת לאדמה נעשה גלוי ונראה לעין כעל משטח כף היד. מטבעות, אבנים יקרות בתיבות, בדודים נערמו גלים גלים ממש מתחת למקום שבו דרכו רגליהם. אש ניצתה בעיניו… רוחו נתבלעה… כאחוז שגעון תפס את הסכין וסילון דם נקיים זלף אל תוך עיניו… צחוק שטני רעם מכל עבר. מפלצות אימים דילגו לפניו עדרים עדרים. המכשפה נעצה אצבעותיה בגויה כרותת ראש וינקה את דמה כזאבה. כל העולם כולו הסתחרר לנגד עיניו. אסף את כל כוחותיו ורץ. הכל נתכסה אודם. אילנות התבוססו בדם ונדמה כי בערו באש ופלטו אנחות. השמים להטו ורטטו… כתמי אש דמדמו בעיניו כחזיזים. משהגיע במנוסתו אל בקתתו הדלה אפסו כוחותיו וכבול עץ צנח על הקרקע. תרדמת מוות נפלה עליו.

שני ימים ושני לילות ישן פטרו בלי הפוגה. ביום השלישי שבה אליו רוחו. שעה ארוכה סקר את פינות בקתתו. אך לשוא ניסה להעלות בזכרונו את מה שאירע. זכרונו כמוהו ככיסו של כילי זקן, אפילו אסימון שחוק לא תסחט ממנו. חילץ עצמותיו קמעה ושמע קול צלצול סמוך לרגליו. ניבט וראה שני שקים מלאים זהב. רק עכשיו נזכר במעורפל כמתוך שינה שחיפש מטמון, שאימה נפלה עליו ביער… ואולם מה המחיר ששילם בעד מטמון זה וכיצד הגיע לידו – דברים אלה לא נתחוורו לו.

ראה קורז' את השקים ומיד נתרכך כדונג. “שד משחת פטרוס זה! וכי אני לא אהבתיו? כלום לא כבן יקיר היה לי?” – התיר לשונו אותו זקן אשמאי והיה מלהג דברים שלא היו ולא נבראו עד שנתקשרו דמעות בעיניו של פטרו. השיחה לו פידורקה כי צוענים שעברו במקום חטפו את איבאס. אלא שפטרו נבצר ממנו אפילו להיזכר במראה פניו של הלה: עד כדי כך נתבלבלו חושיו ממעשי שדים. שוב לא היה כל טעם לשהות. הגישו לו לפוֹלני אצבע משולשת וערכו חופה וקידושין: אפו עוגות, תפרו מגבות ומטפחות, גלגלו חבית יי"ש; הושיבו את הזוג ליד השולחן; פרסו חלת נישואין; הכלי־זמר נגנו מי בנבל ומי בקתרוס, מי בחליל ומי במצלתיים – הכירה גדולה, השתיה כדת והחינגא כהלכתה.

לא הרי החתונות בימינו אנו כהרי החתונות בימים קדמונים. מי שלא שמע את דודתו של אבי זקני מספרת על חתונות שבאותם הימים – לא שמע סיפור נאה מימיו. הבתולות כיסוי ראש להן שכולו עושי שנצי נוי – מהם צהובים ומהם כחולים וורודים – וגולת כותרתו פיפי זהב; כותנות דקות על בשרן רקומות ארגמן לכל אורך התפר וכל כולן זרועות פרחי כסף; מגפיהן עשויים עור תחש ופרסות ברזל נתונות בעקביהם. וכך היו מתלות בעקביהן, מרחפות כטווסות, מדלגות במחול הגוֹרליצה³ ומקימות שאון־סופה סביבן. ואלו אשת־איש עולת ימים כיסוי ראשה כתבנית סירה, כל חלקו העליון שש משזר, מיסדק מה בקדקדו ומבעד למיסדק מבצבץ שביס זהב, שמתוכו מזדקרות שתי קרניים – זו כלפי פנים וזו כלפי אחור – מעשה צמר אילים דק מן הדק; שמלתה משי כחול שופרא דשופרא ואוּנוֹתיה אדומות; תוקעת לה אשת איש כזאת דרך חשיבות כפות ידיה במתניה, יוצאת במחול כל אחת לחוד ומרקעת הוֹפק⁴ קצוב ברגליה. והבחורים חבושים כובעי קוזאקים גבוהים, לבושים מקטורני אריג דק, חגורים אבנטים רקומי כסף, המקטרות בין שיניהם והם מרקדים לפני הריבות, מקרטעים ומפזזים כמנהג הגברים היוצאים מכליהם על מנת להפיק רצונן של נשים. אפילו קורז' עצמו לא עצר ברוחו למראה האברכים וגמר בלבו לחדש ימיו כקדם. נטל בנדוּרה⁵ בידו, חבש קובעת בראשו ובעודו מוצץ מקטרתו ומפזם זמר פתח במחול הכריעות לקול צווחותיהם של ההוללים. מה לא יעלה בדעתם של הבריות בשעת שמחה וגילופין! יש ששמו על פניהם מסכות של פרצופי אימה שונים ומשונים – ריבונו של עולם! פעמים שלא נותר בהם קורטוב של צורת אנוש. כל התחפושות הנוהגות בחתונותינו שלנו הרי הן כקליפת השום לעומתם. ניתנה האמת להיאמר: התחפושות בימינו אין להן לא טעם ולא ריח – זו משימה עצמו צועניה וזה מוֹסקאל. לא, רבותי. בימים ההם היה אחד, כדומה למשל, מתלבש כיהודי ועוד אחד נותן עצמו בסוּתו של שד. בתחילה מתנשקים השניים ולאחר מכן תופסים זה את זה בבלורית. אל אלהים! מיד הכל גועים בצחוק עד שכרסם מתבקעת. ויש שהיו לובשים בגדיהם של טורקים או טטרים – מבהיק הלבוש עליהם, לוהט, בוער כאש… ומשהיו משתטים ועושים מעשי קונדס… הרי אלו דברים שאין להם שיעור! דודתו של אבי זקני ז“ל, שהיתה נוכחת באותה חתונה, אירע לה מעשה מבדח, לבושה היתה שמלת טטרים רחבה, מחזיקה קובעת בידיה ומכבדת את הקרואים. פלוני הדיחו השטן ושפך עליה קיתון של יי”ש; מיד נלווה אליו חברו – אף הוא כנראה לא מן הטומנים יד בצלחת – בן רגע חצב אש והצית… השלהבת התלקחה, הדודה המסכנה נתבהלה והתחילה משירה מעצמה את השמלה לעיני כל… רעש, צחוק, מהומה כמוֹ ביריד. בקיצור בכל ימי חייהם לא זכרו הזקנים חתונה עליזה שכזאת.

חיו להם פידורקה ופטרוס כפריץ ואדונית. בשפע ולא במחסור, והכל אצלם מבריק וממורק… אף־על־פי־כן היו נוצרים שלומי אמונים רואים את חייהם ונדים בראשיהם. “מן השטן לא תצמח טובה – היו משיחים כולם פה אחד –מנין אם לא מן המסית והמדיח בא לו עשרו של זה? מהיכן באו לו אוצרות קורח שכאלה? ועל שום מה ביום שבו התעשר בו ביום נעלם באסארביוק ועקבותיו לא נודעו?” שמא תאמרו עורבא פרח? ולא היא. לא יצא חודש ימים ופטרוס נשתנה עד לבלי הכירו. מדוע? מה התחולל בו? – לאלהים פתרונים. יושב לו במקום אחד ואינו פוצה פה. יושב ומהרהר כמי שרוצה להעלות בזכרונו דבר מה. יש שעולה בידיה של פידורקה לפתוח עמו בשיחה על דא ועל הא, ואז דומה כי מסיח הוא דעתו מטרדותיו ומדבר דברים של ממש. פעמים אפילו רוחו טובה עליו. אלא שדי לו שיתלה עיניו כלאחר יד בשקים הריהו מיד צווח: “רגע, רגע, שכחתי!” ושוב מתהרהר ושוב טורח לזכור דבר־מה. פעמים, לאחר שישב שעה ארוכה במקום אחד, נדמה לו כי הנה הנה צץ ועלה הכל בזכרונו… ושוב נעלם הכל. רואה בדמיונו: יושב הוא בפונדק; מביאים לו יי“ש, היי”ש מכווה את קרביו; היי"ש מאוס עליו; בא מישהו, טופח על שכמו… ולאחר מכן דומה כי ערפל עוטה את הכל. הזיעה ניגרת כברד מפניו והוא חוזר אל מקומו תשוש ונלאה רוח.

מה לא עשתה פידורקה? גם בעצת ידענים דרשה, גם תמהוֹמת שפכה וגם תרדוֹמת שפתה⁶ – הכל ללא הועיל. בתוך כך עבר גם הקיץ – הרבה קוזאקים סיימו קצירם ודישם; הרבה קוזאקים – מן הפוחזים יותר – נמשכו אף למסע צבאי. סיעות ברווזים הצטופפו עוד על ביצותינו, ואלו הגדרונים כבר לא היה זכר להם. בערבות פרח השני. הקמה עומדת כומסאות כומסאות, שנימרו את השדות ככובעי קוזאקים. יש שהזדמנו בדרכים קרונות עמוסי עצים וזרדים. הקרקע התקשתה וזעיר שם אחזתה הקרה. כבר נזרה השלג מן השמים וענפי האילנות התכסו בכפור משל היו מהדרים בלבושם ומתנאים בפרוות ארנבת. הרי לך כבר יום צונן ובהיר: פירהולה אדומת חזה מתהלכת להנאתה על פני ערמות השלג, כפריץ פולני טרזן, נוברת ומלקטת גרעינים; במוטות ענק מריצים התינוקות כרכרי עץ על פני השלג, ואלו אבותיהם מחלצים עצמותיהם בנחת מאחורי התנור ואינם יוצאים מפתח בקתותיהם אלא כדי לכבד בקללה את הקור הפראבוסלבי או להתאורר ולדוש את החיטה המוטלת במבוי תקופה ארוכה. סוף סוף הפשיר השלג, ו“זאב הים הבקיע את הקרח בזנבו”. אך פטרו לא חל בו שינוי. אדרבה, ככל שהזמן זורם כן הולך הוא ומזדעף. יושב בטבורה של הבקתה כמי שריתקוהו אל הקרקע ושקי הזהב במרגלותיו. מראהו פרא, שערו פרע וכל כולו מטיל אימה; אין הוא מהרהר אלא בדבר אחד, מייגע מוחו ומנסה לזכור דבר־מה; כועס ורוגז על שאינו יכול להיזכר, יש שמקים הוא את עצמו ממושבו כמי שאינו שפוי בדעתו, מפשק ידיו, נועץ מבטו בדבר שאינו נראה לעין משל רוצה הוא לתפסו; שפתיו נעות כאלו חפצות להביע מילה שנשתכחה מכבר – ומיד קופאות ללא זיע… רוח תזזית נכנסת בו; אחוז טירוף נושך הוא וכוסס את ידיו, תולש במר נפשו אניצי שער מראשו עד שנרגע קמעה, צונח בעלפון חושים ושוב מייגע מוחו ומרמץ זכרונו, שוב טירוף, שוב יסורים… מה טיבה של פורענות זו שבאה עליו מן השמים? קצה פידורקה בחייה. בתחילה היתה מתייראת להישאר לבדה בבקתה, אלא שבמרוצת הימים הסכינה עם צרתה. אך אין להכיר בה את פידורקה הקודמת. לא סומק בלחיים ולא בת־צחוק בשפתיים. נתמקמקה בצערה, קמלה ביגונה ועיניה הזכות בדמעותיה כלו: יום אחד נכמרו עליה רחמיו של פלוני ועץ לה לדרוש בעצתה של מכשפה שהיתה מתגוררת בביתרון הדובים. אותה מכשפה יצאו לה מוניטין שיש לאל ידה לרפא כל מדוה וכל חולי. גמרה בלבה פידורקה לנסות אמצעי אחרון זה. אמרה לאותה זקנה מה שאמרה וסירהבה בה שתבוא אתה אל בקתתה. היה זה לפנות ערב, ממש בערב חג יוחנן המטביל. שכב פטרו על דרגשו נטול חושים ולא נתן דעתו על האורחת החדשה. אך הנה התרומם לאטו והתבונן בה. לפתע נתרטט כולו כמי שהעלוהו לגרדום; שערו סמר כהר על ראשו… פרץ במין צחוק משונה והזועה פלחה את לבה שן פידורקה. “נזכרתי! נזכרתי!” – נצטווח בחדוות אימים. הניף קרדום והטיחו בזקנה בכל כוחו. הקרדום ננעץ בדלת אלונים וחדר בה כשיעור של טפח. הזקנה נעלמה ובטבורה של הבקתה ניצב תינוק כבן שבע, על בשרו כותונת לבנה וראשו מכוסה…. הסדין נשר… “איבאס!” – צעקה פידורקה וזינקה אליו. אך רוח הרפאים נתכסה דם מכף רגל ועד ראש וזרע אור אדום על פני כל הבקתה כולה… התחלחלה פידורקה וברחה אל המבוי; לאחר שעה קלה התאוששה קמעה ומיד חשה לעזור לו. לשוא! הדלת נסגרה אחריה בכוח רב ולא היה לאל ידה לפתחה. הבריות באו במרוצה ונתקהלו סביבה; דפקו על הדלת ולבסוף עקרוה: אין נפש חיה. כל הבקתה מלאה עשן ורק בטבורה, במקום שעמד פטרוס, ערמת אפר והעשן עוד מיתמר ממנה זעיר שם. השתערו על השקים: לא מטבעות בהם אלא שברי חרסים בלבד. לטשו הקוזאקים עיניהם, פערו פיותיהם ועמדו נטועים במקומותיהם חוששים להניע קווצת שפם. עד כדי כך התפלצה נפשם ממראה אימים מופלא זה.

מה אירע לאחר מכן – לא אזכור, פידורקה נדרה נדר לעלות לרגל אל המקומות הקדושים. אספה את הרכוש שהותיר לה אביה ולאחר ימים מספר היתה כלא היתה. להיכן הלכה – איש לא ידע להגיד. כמה מן הזקנות, שלשונן מוכנה ומזומנה תדיר לשרת את הבריות, שלחוה בעקבותיו של פטרו בהבל פיהן. אבל קוזאק שחזר מקיאֶב השיח כי ראה במנזר נזירה צמוקה כשלד שלא חדלה מלהתפלל, ובני כפרנו זיהו בה את פידורקה על פי כמה וכמה סימנים; כי מימיו לא שמעה איש מוציאה הגה מפיה; כי הגיעה לשם ברגל והביאה מנחה לאיקונין של הבתולה הקדושה – מילואה משובצת אבני חן ססגוניים ומבהיקים עד כדי כך שהכל עצמו עיניהן מזיוָן.

אלא שבכך עדיין לא נסתיים המעשה. ביום שהמסית והמדיח טמן את פטרוס בחיקו הופיע באסארביוק. מיד נשאו הכל רגליהם וברחו ממנו ת“ק על ת”ק פרסה. נתחוור לכולם מה טיבו של זה: אין הוא אלא שטן שלבש צורת אדם אך ורק בכדי לחפור מטמונים; וכיון שהמטמונים אינם באים לידיים טמאות שוכר הוא לו אברכים. באותה שנה נטשו הבריות את מחילותיהם ועקרו אל הכפר הגדול; אלא שגם שם לא ידעו מנוח מבאסארביוק זה, ימח שמו. דודתו של אבי זקני היתה אומרת כי עליה רגז יותר משעל כל השאר על שזנחה את פונדקה הקודם שבדרך אופושניה והיה מנסה בכל כוחו לשפוך חמתו עליה. פעם אחת נתכנסו זקני הכפר בפונדק והיו מדיינים ביניהם עם שהם מסובים ליד השולחן איש לפי דרגתו ומעמדו, כמאמר הבריות. ובטבורו של השולחן התנוסס איל צלוי, שכל המזלזל בגודלו חוטא ומחטיא את הרבים. היו איפוא משיחים על דא ועל הא ולא פסחו על מעשי נסים ונפלאות. והנה נדמה להם – לא לאחד מהם בלבד, שהרי אין בכך כלום אם אדם אחד מדמה לו מה שמדמה, אלא לכולם כאחד – שהאיל זקף ראשו. עיניו התועות קמו לתחיה ונתברקו; כהרף עין הופיע שפם שחור משחור והיה ממצמץ בזיפיו מצמוץ בעל משמעות. מיד הכירו כולם את פרצופו של באסארביוק בראשו של האיל; דודתו של אבי זקני היתה סבורה אפילו שבעוד רגע ידרוש מידה יי"ש… זקני הכפר שהיו יראי חטא נטלו כובעיהם והסתלקו איש לאהלו. והיה מעשה שגבאי הכנסיה בכבודו ובעצמו, שהיה לעתים מזומנות אוהב להיועד פנים אל פנים עם הקובעת שירש מאבות אבותיו, אותו גבאי עוד לא היה סיפק בידו למצות את המשקה עד תומו והנה קמה הקובעת וגם ניצבה ותשתחוה לו. “לעזאזל!” – נצטווח – ומיד החל מצטלב. אלא שאותה שעה אירע נס גם לזוגתו: אך התחילה ללוש עיסתה בעריבת ענק, והנה נשמטה העריבה מידיה ופתחה בקפיצות ודילוגים. “עמדי, עמדי!” – לא מניה ולא מקצתיה. נתנה העריבה ידיה בצדיה דרך חשיבות ויצאה לה במחול הכריעות… צחקו לכם! ואלו אבותינו דעתם לא היתה בדוחה עליהם כל עיקר. לא בכדי היה האב אפאנאסי מהלך על פני הכפר כולו ומזה מים קדושים בכל מקום כדי לגרש את השד מכל הרחובות והשווקים. אף־על־פי־כן היתה דודתו של אבי זקני קובלת תקופה ארוכה שבכל יום ויום לעת ערב היה מישהו מקיש בגג פונדקה ומגרד בקירותיו.

מה אומר ומה אדבר! הנה עכשיו דומה הכל רגוע במקום זה שבו עומד הכפר שלנו; והרי עוד לפני תקופה קצרה – אבי המנוח היה זוכר ואפילו לי עוד זכור – שכל ירא חטא לא היה יכול לעבור על פני אותו פונדק שנתערער ומט ליפול וזמן רב היתה הכת דיליה מתקנת אותו על חשבונה. מן הארובה שהשחירה כשולי קדרה נתאבך עשן מיתמר ועולה למרומים כאלה שכובעך היה נופל מראשך כל אימת שהיה עולה בדעתך לעקוב אחריו בעיניך. מתפזר היה גחלים גחלים בוערות על פני הערבה כולה, והשטן – ימח שמו וייאבד זכרו – יילל במאורתו בקול בוכים. הפיל הקול חתיתו על הקאקים ומיד היו מגיחים סיעות סיעות מתוך היער הסמוך ומתעופפים בצווחות פרא על פני השמים.